לעיתים קרובות, יש מעלינו תקרת זכוכית. עבה, לא סתם. היא מונעת מאיתנו לממש את החלומות הכי גדולים שלנו. גורמת לנו להאמין שאין לנו הרבה לאן להתקדם. אני מפנים את כעסנו על כל מיני גורמים שתרמו להיווצרות התקרה, אך האמת היא שאנחנו התקנו אותה במו ידינו. 

האמת הפשוטה היא, שכמעט לכל אדם יש כישרונות גדולים, אך הם מתפספסים בגלל פחד להיכשל, או בגלל שאנחנו מכריחים את עצמנו למסלולים שלא מדגישים את נקודות החוזק שלנו.

 השקעתי אלפי שעות בתחומים שלא באמת נוגעים אלי, שלא הייתי צריך להתקרב אליהם. חייתי במין אשליה שהכל איכשהו יסתדר בסוף. הייתי נאיבי וחשבתי שדברים טובים יקרו לי מעצמם. תהליך ההתפכחות הייתה הדרגתית מאוד, ולעיתים כואבת. העינים נפתחות לאט. בשנה האחרונה התחלתי להרגיש שאני מצליח להשתחרר מהכבלים הבלתי נראים שהחזיקו אותי לאדמה, שכיפפו לי את הכנפיים. נאבקתי רבות עם הדמיונות שאני לא באמת יכול להצליח, שאני נידון ליפול שוב ושב רגעים ספורים לפני קו הסיום. אך גם שנפלתי שוב לדמיונות ולפחדים, ידעתי שהצלחתי לעלות על הדרך המתאימה לי, בו הרגשתי אמיתי עם עצמי ונאמן לתכונות שלי. מצאתי את הפתח למנהרה, מוארת ע"י האור בסופה. התחלתי לצבור מומנטום,לצבור הצלחות קטנות, להתקדם, להתפתח. בחודש האחרון, יצרתי גרזן מטאפורי, וניתקתי את הכבלים שהחזיקו אותי. אני עולה מעלה, מונע ע"י כחי הפנימי, הגלוי לי לראשונה. תקרת הזכוכית מתקרבת במהירות, אך אני לא יכול לעצור, גם אם הייתי רוצה. אני מרים את הגרזן שיצרתי, מנצל את התנופה ומניף אותה בכל הכח אל עבר המחיצה העומדת ביני ובין השמים.

תודה לכל מי שעקב אחרי בחודש האחרון, היה מקסים, נהניתי מכל שנייה שכתבתי כאן. גיליתי על עצמי דברים חדשים ונחמדים, ואני מרגיש בר מזל שהשתתפתי בתרגיל הזה, שמימש לי אהבה חדשה-ישנה. אני מאחל לכולנו שנצליח לשבור את תקרת הזכוכית שלנו, אמיתית או מדומה, ונמריא במסלול אינסופי אל עבר האופק.