האדם הוא יצור חברתי.

אמירה זו מיוחסת לפילוסוף אריסטו, ונמצא גם במקורות יהודיים כגון "או חברותא או מיתותא" המפורסם. אנחנו מאוד מודים לכל הפילוסופים שהקדישו את חייהם להסביר לנו את עובדות החיים, אך דווקא בזה היינו יכולים להסתדר לבד. כל אדם שנתקל במערכת חברתית חדשה מבין בדיוק עד כמה הוא צריך חברה. אדם שמרגיש שאין לו עם מי לדבר, או שאף אחד לא אוהב אותו, נמצא במצוקה קשה. כל צורה של חוסר קבלה חברתית היא לא נעימה, בין אם זה להרגיש שלא מעריכים אותך, או פשוט חושבים שאתה לא מעניין.

חלקנו פחות מושפעים מכך, ובטוחים ביכולת שלהם להתקבל חברתית לכל מקום. אך לאלה מאיתנו אשר יותר דומים לאנשים מן השורה, ולא בהכרח יהיו מסמר הערב בכל אירוע, לא תמיד יודעים איך יתקבלו במצב חברתי נתון. למשל, להתחיל ללמוד באוניברסיטה. להיות בלי חברים במסגרת חברתית כמו לימודים במוסד אקדמי זה פשוט מדכא. יש משהו שמרחיב את הנפש בלשתף אנשים, לדבר איתם, לצחוק איתם, להחליף חוויות. אנחנו חייבים קשר, אפילו קצת, כדי לשנות לנו לגמרי את החוויה באותו יום.

לפעמים זה יכול להלחיץ אותנו מאוד- אולי לא יהיו לנו חברים? אולי לא יאהבו אותנו? הפוסט הזה היה יותר רלוונטי ליום הראשון של הלימודים, אך זה טוב לכל התחלה חדשה במסגרת כלשהי. מניסיוני, הכי טוב ובריא זה להסתכל במראה מטאפורית, ולומר לעצמנו בבירור: אנחנו אנשים שווים. כיף איתנו, יש לנו מה לתת. כדאי להיות חברים שלנו. אנחנו צריכים להאמין בכך שיש לנו אופי מסוים, ויש בו טוב ורע, אך ודאי מיוחד. אין עוד אף אחד בדיוק כמונו, ויש משהו חשוב שרק אנחנו יכולים להוסיף. לא חייבים להיות בקשר עם כולם, ואולי אפילו רצוי שלא להיות. תמיד יהיו כאלה שיתחברו לאופי שלנו, וכאלה שלא. לא צריך להשתנות בשביל הערכה של מישהו אחר. מתוך האמונה בערך הייחודי שלנו, נוכל להיות רגועים ולדעת שבכל מסגרת חברתית יש לנון המון חברים-

גם אם עדיין לא יצא לנו לפגוש אותם...