יש לי כל כך הרבה דברים להספיק בעולם.

 קשה לי להכיר במציאות שלא משנה כמה נספיק או מה נעשה, תמיד יהיה הרבה יותר שלא עשינו. אני לא מדבר דווקא על דברים גרנדיוזיים כמו להקים חברת סטארטאפ או לחצות את העולם על כדור פורח. הדברים הכי פשוטים שיהיו חסרים לנו ברגע שכבר לא יהיו נגישים. מה יקרה כשאגיע לסוף שנותיי? האם רק אז אתחרט על כך  שלא אמרתי מספיק לקרובים אלי כמה אני אוהב אותם? מה עם כל הזמן שעובר לפעמים בין כל שיחה עם אח או אחות אהובה? כל אדם הוא עולם ומלואו. רק להקשיב ולתת לאדם אחד ברמה שהוא באמת צריך דורש הרבה יותר ממה שנוכל לתת, גם אם נקדיש את כל זמננו למטרה זו בלבד. אנו מוגבלים בזמן ובמשאבים. אנו נתונים לחסרונות של המין האנושי. לכן אנחנו תמיד נצטרך לוותר קצת על כל דבר. איך נעשה זאת מבלי שנתחרט בסוף המסע? איך נדע במה לבחור?

אני רוצה להצליח בלימודים. אני רוצה להשקיע במשפחה. אני רוצה להיות
מוצלח כלכלית. אני רוצה להתנדב ולשפר את החברה. אני רוצה להגשים את כל חלומותי.
אני רוצה להיות בכושר. אני רוצה להיות שם בשביל מי שצריך אותי.  ומול כל זה, אני צריך לאכול ולשתות. לישון ולטפל בצרכי הגוף. הזמן שלי קצר מדי.

הלוואי היה לי את מחולל הזמן של הרמיוני, חפץ קסום שמאפשר לחיות את
הימים יותר מפעם אחת. אך עד שאשיג חפץ כזה, אשתתף כמו כולם במרוץ האינסופי במרתון החיים, בתקווה שלא אשאיר יותר מדי מאחור.