תודה לכל מי שקרא את הסיפור עד עכשיו, ממש כיף לגלות יחד איתכם איך העלילה תתפתח! אני בכנות עדיין לא יודע בדיוק איך הסיפור יסתיים. לפעמים מי שכותב סיפור מקבל תחושה שהוא סה"כ מגלה סיפור שכבר קיים בעולם, ולא באמת ממציא אותו. הרגשתם/ן כך פעם?

רובכם בחרתם באפשרות ב', שתמר תפסיק להתנגד ותלך עם האיש, כשחלקכם הוספתם שכדאי לה להחביא את הסכין למקרה שתצטרך. הסיפור ממשיך, אני מקווה שאתם נהנים כמו שאני נהנה!

"מ...מה?"
היא שאלה בקול מסופק ומפוחד, כשידה מזדחלת תוך כדי בתנועות זהירות לעבר הסכין.
"הילד בחדר הניתוחים הוא לא דניאל"! הוא לחש בדחיפות. "אם את רוצה
לראות אותו בחיים, את חייבת לבוא איתי, עכשיו"!

תמר הביטה בפניו הניצבות סנטימטרים ספורים מפניה. ממרחק כזה היא הייתה יכולה לספור את
הזיפים שעל לחייו. חושיה של תמר עדיין היו מעורפלים מעט מהעילפון. הגבר המאיים שהחזיק אותה על המיטה הפחיד אותה, והיא לא הייתה מסוגלת להגיב. הפחד היה משתק. אך המחשבה שדניאל עדיין חי האירה בראשה כמגדלור של תקווה, ונתנה לה כח. חייה לא היו חשובים כעת. היא הייתה חייבת למצוא את דניאל. המחשבה שהיא תוכל לחבק אותו שוב, האפילה על כל חשש. היא זימנה את שארית כוחותיה, והישירה מבט לגבר הזועף מולה."אני לא מבינה, מי אתה בכלל? איך אתה יודע מה קרה עם דניאל? איפה הוא"? היא שאלה בקול הולך וגובר. נראה שהאיש כלל לא שם לב לשינוי בגישתה. "זה לא משנה עכשיו, קומי מיד או שארים אותך בעצמי"! הוא צרח. הוא  בהחלט היה נראה כמי  שמסוגל להרים אותה ולרוץ איתה כמה קילומטרים טובים. הוורידים שהחלו לבלוט בצווארו לא בישרו טובות. תמר קמה בזריזות ממיטתה, ובתנועה טבעית העלימה את  הסכין מהשידה בשיפולי שרוולה. על כל מקרה שלא יבוא.

היא חיפשה  ומצאה ליד מיטתה את התיק שלה, ונעמדה מול האיש המצולק. הוא  תפס את ידה, והחל להוביל אותה אל הדלת. תמר שמה לב שבניגוד לביטחון ולעוצמה שתנועותיו שידרו עת פרץ לחדרה, תנועותיו כעת היו מהוססות יותר. בעודו פוסע לחלון הדלת כדי להשקיף למסדרון, היה
איש זה נראה בעיניה כמי שחושש שעוד רגע עלולים לתפוס אותו. המחשבה שמשהו מפחיד אותו
 הטרידה אותה.

"איך הגעתי למצב הזה"? היא תהתה לעצמה. הרהוריה
לקחו אותה לעבר הלא רחוק, לנקודה בה הכל התחיל. נדמה כי עבר נצח מאז.

רק לפני 6 שנים, היא הייתה נערה צעירה ומלאת שמחת חיים, עם חיוך רחב שהעניקה בשפע לכל דורש. היא חייכה אל העולם, והעולם חייך אליה חזרה. היא הייתה מוקפת אנשים שאהבו אותה אהבת אמת. הייתה בה צניעות מיוחדת, מהסוג שהניע אותה לפעול לטובת כולם מבלי לאבד מתחושת ערכה העצמי. היא הרגישה שהיא נשלחה לעולם לעשות דברים חשובים- כמו לאהוב אנשים. היא החליטה למסד את כמיהתה לחיי נתינה בלימודים אקדמאים, ופנתה ללימודי חינוך ועבודה סוציאלית. "היא לא מתאימה לעולם שלנו", חברותיה העידו עליה. "היא טובה מדי. היא שייכת לעולם מלא אור, שהרע מצוי בו רק כזיכרון רחוק ודהוי".

יום אחד, חייה השתנו בבת אחת. היום התחיל ככל יום אחר. היא התעוררה בהוסטל לנערות
בסיכון בה הייתה מדריכה. היא בדקה כהרגלה שהחניכות שלה היו בסדר, חיבקה אותן
ונחפזה לצאת. היא לא רצתה לאחר ליום הראשון בבית חולים, שם עבדה במסגרת ההכשרה
המעשית. למזלה, האוטובוס הגיע מהר, וכעבור זמן לא רב שערי בית החולים ניצבו בפניה.
היא צעדה בהליכה נמרצת לכיוונם, נלהבת ומתרגשת להתחיל את יומה הראשון. כאשר היא
נכנסה בשערי הבניין, נגלה לעיניה מחזה משונה. 
ברחבה הראשית של קומת הכניסה,  הייתה התקהלות גדולה של מגוון אנשים, ביניהם אנשי הצוות הבכיר של הבית חולים. הם יצרו מעגל אנושי, סביב משהו שתמר לא הצליחה לראות ממקומה. תמר התקרבה בסקרנות למעגל בניסיון להבין מה גרם למנהל בית החולים ושאר הצוות הבכיר לעמוד כאן בחוסר מעש. היא שמעה משהו חלש שנשמע כמו...כן, בכי של תינוק. היא נדחקה מעט בין האנשים המצטופפים והצליחה להשתחל לשורה הראשונה. המראה הפתיע אותה. תינוק קטן ושמנמן, שכב לבדו במרכז המעגל, עטוף בשמיכה ובוכה תמרורים. מדוע אף אחד אינו מרים אותו? היא הסתכלה בפניו של מנהל בית החולים שעמד מטרים ספורים ממנה, בניסיון להבין מה הסיבה שקפא במקומו. הוא לא הביט בה, או באף אדם אחר. מבטו היה נעוץ בתינוק. בהלה הייתה ניכרת על פניו. התינוק החל לבכות ביתר שאת, וכתוצאה מתנועות הבכי התהפך לכיוונה של תמר. ואז היא ראתה...

העיניים שלו בהקו בצבע סגול זוהר.

היא מעולם לא ראתה צבע עיניים דומה. עיניה שקעו בתדהמה בצבעים המשתנים של אישוניו, ביופיים המסחרר. היא ראתה איך כל הסובבים נרתעו ממנו, ולא העזו להתקרב. אך לא בזאת תמה ייחודיותו. התינוק שידר משהו. תמר לא הצליחה לתאר לעצמה בדיוק מה הרגישה, כי מעודה לא נתקלה במשהו דומה. הייתה לה תחושה שהתינוק  "נוגע"  בתודעה שלה, שהוא משדר הילת אנרגיה בלתי נראית, אך מורגשת היטב. לא היה לה ספק לגבי מקור החיבור הטלפתי. היא לא ידעה איך יכלה להיות בטוחה כל כך, אך היא פשוט ידעה. המבטים המבולבלים שהקיפו אותה גילו כי היא לא הייתה היחידה.התינוק החל לבכות ולצרוח בקול רם יותר-ניכר היה כי שכב שם זמן רב לבדו. תמר לא יכלה לשאת זאת. משהו בתוכה נשבר. היא לקחה שני צעדים מהירים והרימה את התינוק, תוך התעלמות מקולות התדהמה שהשמיעו הסובבים אותה. התינוק רעד מרוב קור. היא הצמידה אותו לחיקה, ועטפה אותו במעיל שלה. תמר הביטה בפניו הקטנות, מלאי הכאב, והחליטה. "מזל טוב" היא חשבה לעצמה, כשדמעות מבצבצות מבין עיניה. היא הרגע נהייתה אמא.

ויכוחים רבים וסוערים עם חברותיה ליוו את תהליך האימוץ של התינוק. היא זכרה את המילים הכואבות של חברתה יעל: "מה עם לימודים? ומה עם חתונה? היית רווקה מבוקשת פעם. עכשיו את עם ילד! בלי עבודה ובלי תמיכה כלכלית. את תמימה מדי תמר"!

מילותיה של יעל פגעו בה מאוד,  אך השיגו בדיוק הפוך ממה שיעל תכננה. רצונה של תמר לספק לתינוק מעטפת מגנה של חום ותמיכה רק גבר. היא ידעה איך זה לחיות עם משפחה מפורקת וצינית, כזו שהאהבה נידפה ממנה מזמן. היא לא הייתה מסוגלת להשאיר את התינוק לגורל האכזרי של להיות שונה כל כך בחברה הקונפורמיסטית בה היא חיה. 

רשויות הרווחה לא אישרו לה בהתחלה לאמצו. פקידי הרווחה והעובדות הסוציאליות טענו כי היא
צעירה מדי וללא יכולת כלכלית מספקת לגדל ילד לבד. בנוסף, מכוני מחקר שונים ובתי חולים רצו לחקור את עיניו המשונות ואת "שדה האנרגיה" שהוא יצר. אך תמר הייתה נחושה בדעתה. לאחר
מאמצים רבים, היא הצליחה לערב את שר הרווחה, שנפגש איתה אישית והתרשם מבגרותה,
נחישותה וטוב ליבה. כעבור שיחה של שעתיים, הוא אישר את האימוץ. בזכותו, תמר הצליחה להדוף את החוקרים השונים שרצו להכניס את התינוק לבית ילדים, ולבחון אותו כעכבר מעבדה. 

חצי שנה זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחייה של תמר. היא מעולם לא הרגישה לבד כל כך. היא הייתה כסלע השובר את הגלים שאיימו לקחת את הילד שלה. היא כילתה את כוחותיה בניסיון לשמור עליו. המאבק כמעט והיה אבוד, אך תמר לא הרפתה. לבסוף, הגורמים הממשלתיים שרצו לחקור אותו הסכימו לפשרה בה יוכלו לבחון אותו רק בגיל 18, ותהיה להם גישה לתיקו הרפואי. תמר חתמה על הסכם האימוץ כלא מאמינה. הוא סוף סוף היה שלה.

היא עוד זכרה את היום המרגש בו הם נכנסו יחדיו לבית, בפעם הראשונה כמשפחה. "טוב חמוד שלי, איך נקרא לך?" היא שאלה אותו בחיוך. היא חשבה על המסע המפרך שתינוק זה עבר, בגיל כ"כ צעיר. היא חשבה על איך הסביבה שפטה אותו מיד בלי לנסות לראות מעבר לעיניו הייחודיות.

 "דניאל" היא חשבה. רק האל, בוחן כליות ולב, ידון את בנה בצורה הוגנת, ויהיה מסוגל לראות את הטוב שבו.

אך לא הכל היה ורוד. דניאל זכה לקיתונות של בוז ולעג במקרה הטוב, והתנכלויות קשות במקרה הרע. המלחמות שניהלה למענו סחטו אותה,והיא החלה לאבד בהדרגה את האמונה הפשוטה שלה באנשים. היא כבר לא הייתה אותה נערה חייכנית ותמימה שהייתה...

"קדימה, הדרך פנויה!"

קולו המחוספס ואחיזתו הכואבת של האיש הזר
החזירו אותה למציאות. הוא פתח את הדלת, יצא ומשך אותה אחריו, כחו הרב כמעט מנתק את זרועה ממקומה. טרם הספיקו להתרחק מפתח החדר, הגבר עצר פתאום, ותמר כמעט נתקלה בו. "מה
קרה"? היא שאלה.

 הוא לא ענה, רק הביט מלפנים. היא עקבה אחרי מבטו, וראתה שלושה גברים, לבושים בצורה דומה ל"מלווה" שלה, חוסמים את המעבר. הם עמדו עם רגליים פסוקות, בעמדה  שהזכירה לתמר סרטים שהייתה רואה אצל יעל פעם, סרטי אומניות לחימה. הגבר המשונה שפרץ לחדרה דקות אחדות קודם לכן, עזב את ידה, ונעמד מולם. אחד משלישית הגברים, נמוך קומה אך רחב ושרירי, בעל שיער מאפיר, התקדם צעד. עיניו הירוקות ננעצו בהם."עשית טעות, שחר. לא היית צריך לבוא
לכאן." הוא אמר לאיש שלקח אותה מחדרה. נימת קולו הייתה מונוטונית, כמעט רובוטית, על אף
האיום הברור שבדבריו. הוא דיבר כמי שבטוח בניצחונו.

"אי אפשר לברוח ממנו, ואתה יודע את זה.
אתה לא מסוגל לעצור את מה שהתחלנו, אף אחד כבר לא יכול. היית יכול להיות חלק ממשהו
גדול. מה יצא ממך עכשיו? איבדת את ההזדמנות שלך".ובמילים אלה, הוא הוציא סכין ארוכה שהייתה מהודקת כנראה בצד גופו. "אם תיכנע, נעשה את זה מהר", הוסיף אחד הגברים לצדו. 

תמר הביטה עליהם בחשש.  היא החלה לחזור על עקבותיה, כשפניה מופנית אל קבוצת הגברים, מבלי להסיר מבט מהמתרחש. שחר הסתכל על שלושת הגברים ללא תגובה במשך כמה רגעים. לפתע, חיוך רחב התפשט על פניו.

"תמיד היית כמו בהמה טיפשה ג'רארד", אמר. "אתה עושה מה שמצווים עליך, אך לא מקדיש מחשבה על תוכן הפקודה. לא רציתי להגיע למצב בו אני נלחם איתך, אך כנראה שזה בלתי נמנע".מנהיג החבורה, ששמו "ג'רארד" כנראה, עיקם את פניו, ספק מגחך ספק מהסס.

שחר לא חיכה לתשובה. הגמישות העוצמתית חזרה לאפיין את תנועות גופו. הוא הוריד את משקפי השמש שענד, זרק אותם הצידה, וזינק בנהמת זעם אל עבר ג'רארד וחבריו. המהירות שבה פעל נתן את התחושה שכל השאר עמדו במקום. היא מעולם לא ראתה אדם זז מהר כל כך.

תמר כבר לא ראתה מה קרה בהמשך. מבטה קפאה במקומה, פיה נפער לרווחה. בשבריר השנייה שעבר מאז ששחר זרק את משקפי השמש שלו עד שניתר לעבר ג'רארד וחבריו , תמר הצליחה לראות את עיניו.

הם בהקו באור סגול זוהר.

המשך יבוא...