תמיד אהבתי סיפורים.

אני מאוד אוהב לקרוא, להתעסק עם עולמות מקבילים לשלנו. לדמיין מה היה קורה אילו דברים
היו מתרחשים אחרת. 

החלטתי לשתף אתכם באהבה הגדולה שלי לסיפורים, וכתבתי לכם סיפור קצר. אך זה לא סיפור רגיל.

הסיפור בפניכם הוא סיפור שיש לו התחלה, אך אין לו סוף. אתם תחליטו מה גיבור הסיפור יעשה בכל צומת דרכים ע"י תגובה למטה. ככל שהסיפור יתקדם, הבחירות יהיו משמעותיות יותר.

תהנו,
ובהצלחה!

                                                         ~

כשתמר התעוררה, ראייתה הייתה מטושטשת. היא לא הבינה איך היא הגיעה לחדר המשונה הזה. כעבור כמה שניות, החדר החל להתייצב, והיא הצליחה להבחין שהיא שוכבת במיטה בבית חולים.
מראות הזוועה של דניאל הקטן החלו להציף את מוחה שוב, להצליף בתודעתה ללא רחמים.
מחשבותיה האחרונות לפני שהכול נהיה שחור החלו לחזור אליה:

היא זכרה שישבה בחדר ממתינים סמוך לחדרי הניתוח, וניסתה ביד רועדת  לכתוב מייל לאמא שלה המתגוררת בחו"ל.

אירע אסון.

המשחקים של בית הספר. כשהגעתי לבית החולים בו קבעו את מותו, לא יכולתי לשאת את המראה. ניסיתי להכין את עצמי לקראת המראה של דניאל שוכב מרוסק ללא רוח חיים. אמרו לי שנפצע אנושות, ושלא יהיה לי קל לראות אותו. ציפיתי למראות קשים, לפצעים גרוטסקיים. לעיניים הקרות של המוות. אך לא ציפיתי לראות את דניאל המתוק, שרק השבוע נהיה בן 6, מרוקן ממרבית איבריו. אפילו את עורו ועיניו לקחו. הבן שלי, הילד שלי, שוכב דומם על שולחן הניתוחים, ואני לא מצליחה אפילו לזהות את פניו.

הרופא המנתח ועו"ד של הבית חולים הסבירו לי שהחוק מתיר לקיחת איברים מהמת ללא הסכמת המשפחה. הם הסבירו כי דניאל הוא גיבור, אשר הציל את חייהם של חמישה ילדים שנזקקו בדחיפות לאיברים. גיבור? הם אפילו לא הכירו אותו. קולם נשמע מרחוק, כמו הייתי מתחת למים. התחלתי להתייפח בדמעות. אני יושבת כאן ושומעת איך דניאל נתרם לטובת הכלל. איך הוא הציל אחרים.   אך אני... אני רק רציתי לראות את דניאל שלם בפעם האחרונה, ולהיפרד ממנו. מכולו.

כאן היא זוכרת שהיא הרגישה חולשה נוראית בגפיה, והיא צנחה לרצפה. מעליה רכנו
הרופא והעו"ד , כשעל פניהם מבט מודאג. החדר החל להסתובב. רגע לפני שהיא
התעלפה, היא ראתה את הידיים של הרופא נשלחים לצידי הגוף שלה. אולי להרים אותה,
לקחת אותה למקום לא ידוע. המחשבה האחרונה שלה הייתה תפילה- שיקח אותה למקום רחוק מכאן...

 "דניאל"! היא זעקה, וניסתה לקום בבהלה ממיטתה. היא הצליחה להרים את פלג גופה העליון מהמיטה, כשלפתע הדלת נפתחה בטריקה, ומישהו נכנס לחדר.  מולה עמד גבר גבוה, רחב
כתפיים. התנועות שלו היו גמישות וקלילות, אך רמזו על כוח קטלני, משל היה נמר. הוא
לבש חליפה שחורה מעל סריג אפור, לרגליו נעלי הרים כבדות. עיניו היו מוסתרות מאחורי
משקפי שמש כהים, שיערו היה  קצוץ ובלונדיני.
תמר תיארה לעצמה שלבטח היה נחשב יפה תואר בקרב בנות מסוימות, אילולא הצלקת הבולטת
שנמתחה מתנוך האוזן הימנית שלו ועד לצוואר, מתחת לסנטר. תמר הפסיקה לנסות לרדת מהמיטה, ונשענה לאחור על שתי ידיה. היא הביטה בפניו, מבולבלת."מי אתה"? היא שאלה בקול רועד. היא הרגישה לפתע קור לא מוסבר, מין זרם של פחד העובר במהירות דרך גופה.

"תסגרי את פיך!" הוא לחש באגרסיביות. "עוד רגע הם יהיה כאן, אנחנו חייבים
להסתלק, מהר"! הוא חצה את החדר במהירות מדהימה, כמעט בלתי אנושית,ותפס את ידה.
תמר ניסתה לזעוק לעזרה, אך הוא בלם את צעקתה עם כף ידו,
ודחף אותה חזרה למצב שכיבה. ליבה של תמר דפק במהירות. מי זה האיש הזה? מה הוא
רוצה? הוא קירב את פיו לעבר אוזנה. ריח חזק של סיגריות נידף מפיו, ועוד ריח שהיה מוכר
לה, אך היא לא הצליחה לזהות מהיכן. היא ניסתה להתנגד בכל כוחה, כאשר מוחה מריץ את
התסריטים הנוראיים ביותר שעלולים לקרות עכשיו. "דניאל עדיין חי" הוא לחש
לה. תמר הפסיקה להתנגד, והביטה בו. הוא הוריד את ידו מפיה, אך נשאר קרוב למקרה שיאלץ להשתיקה שוב. מזווית עיניה היא ראתה סכין מתכת, מונחת על מגש אוכל בשידה הצמודה  למיטתה. "מ...מה?" היא שאלה בקול מסופק ומפוחד, כשידה מזדחלת בתנועות זהירות לעבר הסכין...

מה אתם רוצים לעשות?

א. תמר צריכה לנסות לקחת את הסכין, ולתקוף את האיש הזר.

ב.  תמר צריכה להפסיק להתנגד וללכת איתו. אולי תזכה לראות את דניאל שוב?

גורלה של תמר, ואולי אפילו של דניאל, תלויים בכם. תשקלו את צעדיכם הבאים בזהירות!