כשנודע לי לראשונה  שאנחנו נצטרך לתחזק בלוג במשך חודש שלם, הייתה לי מין פרץ של שמחה בלב.

אני אוהב לכתוב, אך יותר מזה- הלהיב אותי הרעיון שאהיה חייב להיפתח בבמה ציבורית. רק אח"כ
גיליתי שאחרי חודש אנחנו צריכים להיחשף, וזה מסבך אותי.

קשה לי מאוד להיפתח לאנשים, 99% מהאנשים שאני פוגש ביום יום מעולם לא
שמעו מה אני באמת מרגיש וחושב, בעומק. אחותי פעם העירה לי שאני מתנהג כאדם מאוד
מוחצן ששם הכל על השולחן, אך בפועל בוחר מה להחצין, כשאת רוב האישיות שלי אני שומר
לעצמי. תמיד מקסים אותי לראות אנשים מפגינים חולשה או רגש טהור, ללא מסיכות.

וואו! אני אומר לעצמי. אני שמח בשבילם ואפילו קצת מקנא שהתחושה שלהם לגבי עצמם היא
שאין להם מה להסתיר. הם יכולים לשים את כול כולם על הבמה הציבורית ולהתמודד עם
ההשלכות. אך אני לא יכול, וזה מונע ממני להתקרב לאנשים. למזלי, מצאתי אישה מקסימה
ונולדתי למשפחה ייחודית שמאפשרת לי להיות אמיתי איתם, והסיבות לכך אמנה בהמשך.

בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, ספגתי טראומה חברתית מתמשכת, מעין
התעללות רגשית ע"י אדם מאוד ספציפי במשך הרבה מאוד שנים, מגיל מאוד צעיר.
התרגלתי לכך שעלי להסתיר את מחשבותיי ורצונותיי, שעלי תמיד לרצות אותו אם אני לא
רוצה לחטוף. לא שיתפתי אף אחד בסבל שלי. חששתי שהוא יפגע בי ובמשפחתי אם לא ארצה
אותו או אחשוף אותו. במשך שנים ניסיתי למתוח את הגבולות שלי איתו כמה שיכולתי,
לנסות להיות כמה שיותר עצמאי למרות הצל הכבד שהיה על חיי. ניסיתי להיות נורמלי. אך
הידיעה שיש מישהו שמשפיל אותי עד עפר כמעשה יום יום, ואני חסר אונים, השאיר את
הביטחון עצמי שלי במקום בו אני חושד שאדם זה רצה שיהיה מלכתחילה- עמוק באדמה.
קראתי קצת על סימפטומים של נשים מוכות, איך זה קורה להם, מה הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי זה,

וגיליתי שחלקתי איתן סימפטומים רבים.כנראה שכשמישהו מקטין אותך כל הזמן, בסוף אתה מאמין שאתה קטן.

כשהסיפור התפוצץ, היו שטענו שהמצאתי את זה או דמיינתי את זה. 

אתם יודעים מה?  יכול להיות שהוא לא היה מודע לזה או שהוא הוציא עלי את התסכול שלו בגלל

בעיות אחרות שאולי היו לו. שהוא לא התכוון. אך משיחות עם אנשים שנפגעו ממנו, אין לי ספק שזה בהחלט קרה. אך זה לא כ"כ משנה, כי במציאות הסובייקטיבית שלי זה היה המצב.

בהמשך הבלוג אפרט יותר על ההשפעות שהיו למצב ייחודי זה על החיים שלי,

היחסים עם אנשים אחרים, הרצון להיות מושלם כדי לצאת "בסדר", הפחד
מלהיפתח וכתוצאה מכך חיי הבדידות, וכד'.

בשבילכם זה רק עוד בלוג, אך רציתי להגיד תודה לכל מי שקורא/ת, כי זו

הפעם הראשונה שאני חושף את הסיפור הזה במקום ציבורי, ועוד בפני אנשים שאני מכיר,
ובמיוחד שאני מכיר כ"כ מעט זמן. וזה מפחיד ומרגש בשבילי גם יחד.