בלוג על תנאי.

כל החברים שלי התגייסו לצה"ל. 

אני בן 21, בן 22 בקרוב. יותר בן 22 מבן 21, אם נשקלל את מספר החודשים הנותרו לי עד יום ההולדת.

הצבא הוא רכבת שחלפה, הותירה אחריה עשן. אני כבר לא אתגייס לצבא.

בן ה-18 שהייתי לא מסוגל היה להתמודד עם המערכת הצבאית. גורמי מקצוע אחראים שחררו אותי מכבלי גיוס החובה. 

אבל היום, אני מתחרט. אני הייתי רוצה לעבור במכבש של צה"ל, לצאת לאזרחות אל תוך המסלול הנוח של צבא-חו"ל-אוניברסיטה, ולא לחיות תחת חובת הוכחה תמידית לכשירותי. הנפשית, האישית.

הייתי רוצה להתגייס לצבא לתפקיד מוצלח, כדי שלא אאלץ לשקר כל הזמן. אמרתי רק לאדם אחד עד היום למה באמת שוחררת מצה"ל, על סעיף אי-התאמה, לאחר שהפסיכיאטר הצבאי ואני התדיינו בלהט על כך שאני לא מסכים שיופיע לי שחרור על רקע נפשי.

השבוע הופיע השם שלי ב'ידיעות אחרונות'. זה לכאורה אלמנט מרשים, בשורה טובה קריירה ווייז, אבל זה מרגיש חלול. אני מרגיש כמו הונאה אחת בלתי-נסבלת.

אני מרגיש כאילו אני מרחף בחלל - הזרועות שלי מנסות למשש משהו בלתי נראה. העולם הזה גדול באופן מטריד ואני עוד לא יודע מה לעשות לגבי החיים שלי בו.