בלוג על תנאי.

בתווך בין עבר והווה, אני חווה געגוע. אני חווה געגוע לתחושה הזו של משמעות עצומה –של להט לקראת הגעה ליעד. לסמן מטרה ולקוות בכל מאודי שהחצים שיריתי יפגעו בה.

ההגעה ליעד עצמו, האורגזמה, מענגת פחות מאשר הגירוי האינטלקטואלי והרגשי. זה טבעו של הגוף שלי – ברגע השפיכה, ברגע של פריקת המתח שנאגר בגוף ובשכל, האדם שאני מוצף תחושת חוסר משמעות ומבוכה. בשביל זה התאמצתי כל כך? לשם הסתודדות עם טישו ותחושת חוסר טעם? לשם תחושת ניכור ורצון להימלט מהאדם שמביט בי עכשיו במבט מזוגג ממבוכה?

כשהייתי נער הייתי סבור שהמרירות הקיומית שמאפיינת את גיל ההתבגרות תתחלף בסיפוק. התוכנית שלי לא הייתה להסתובב בעולם באופן ציני ומרוחק. ובאמת, בנערים מרוחקים וציניים יש ממד חינני. במבוגרים - ישנה תחושה שמדובר באנשים שנשחקים חסרי אונים בין כוחות החיים והחברה. בחיי המבוגרים היא לא מתחלפת, לפחות עוד לא התחלפה, אבל טעמה המריר הופך נסבל. המבוגר שאני שותה קפה שחור וגס טעם, מעשן סיגריות חמוצות ונהנה, כנראה, גם מאישיות מרירה, במינון מדויק. מחר בגרות בספרות, מי ייתן ותאמרו בקרוב – ד"ר אריק.