http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874heCopyright 2026 אריק2. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14899077<div align="right" dir="rtl">בתווך בין עבר והווה, אני חווה געגוע. אני חווה געגוע לתחושה הזו של משמעות עצומה &ndash;של להט לקראת הגעה ליעד. לסמן מטרה ולקוות בכל מאודי שהחצים שיריתי יפגעו בה. ההגעה ליעד עצמו, האורגזמה, מענגת פחות מאשר הגירוי האינטלקטואלי והרגשי. זה טבעו של הגוף שלי &ndash; ברגע השפיכה, ברגע של פריקת המתח שנאגר בגוף ובשכל, האדם שאני מוצף תחושת חוסר משמעות ומבוכה. בשביל זה התאמצתי כל כך? לשם הסתודדות עם טישו ותחושת חוסר טעם? לשם תחושת ניכור ורצון להימלט מהאדם שמביט בי עכשיו במבט מזוגג ממבוכה? כשהייתי נער הייתי סבור שהמרירות הקיומית שמאפיינת את גיל ההתבגרות תתחלף בסיפוק. התוכנית שלי לא הייתה להסתובב בעולם באופן ציני ומרוחק. ובאמת, בנערים מרוחקים וציניים יש ממד חינני. במבוגרים - ישנה תחושה שמדובר באנשים שנשחקים חסרי אונים בין כוחות החיים והחברה. בחיי המבוגרים היא לא מתחלפת, לפחות עוד לא התחלפה, אבל טעמה המריר הופך נסבל. המבוגר שאני שותה קפה שחור וגס טעם, מעשן סיגריות חמוצות ונהנה, כנראה, גם מאישיות מרירה, במינון מדויק. מחר בגרות בספרות, מי ייתן ותאמרו בקרוב &ndash; ד"ר אריק.</div>Sun, 04 Jun 2017 22:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14899077http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14899077http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14768956<div align="right" dir="rtl">מה שאני באמת צריך זה קתרזיס, התרה, קליימקס, נקודת שיא, נקודת מפנה. אני לא יכול לחיות יותר בתחושה שאני ליד, כמעט, לא נוגע, לא מגיע, קרוב אבל לא שם. אני רוצה להשתגע לגמרי ולהפוך לבלתי תפקודי או להצליח באופן יוצא דופן במסגרת החיים הנורמליים. אני לא מסוגל יותר להיות באיזור האפור, אני מניח שרוב חיי או כל חיי, סביר שכל חיי, אחיה בו. אבל אני רוצה קתרזיס. לחיים של ההורים שלי אין קתרזיס. לחיים של חברים שלי אין קתרזיס. אולי סף הגירוי שלי גבוה מדי. </div>Fri, 01 Apr 2016 23:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14768956http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14768956http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14768949<div align="right" dir="rtl">כל החברים שלי התגייסו לצה"ל. אני בן 21, בן 22 בקרוב. יותר בן 22 מבן 21, אם נשקלל את מספר החודשים הנותרו לי עד יום ההולדת. הצבא הוא רכבת שחלפה, הותירה אחריה עשן. אני כבר לא אתגייס לצבא. בן ה-18 שהייתי לא מסוגל היה להתמודד עם המערכת הצבאית. גורמי מקצוע אחראים שחררו אותי מכבלי גיוס החובה. אבל היום, אני מתחרט. אני הייתי רוצה לעבור במכבש של צה"ל, לצאת לאזרחות אל תוך המסלול הנוח של צבא-חו"ל-אוניברסיטה, ולא לחיות תחת חובת הוכחה תמידית לכשירותי. הנפשית, האישית. הייתי רוצה להתגייס לצבא לתפקיד מוצלח, כדי שלא אאלץ לשקר כל הזמן. אמרתי רק לאדם אחד עד היום למה באמת שוחררת מצה"ל, על סעיף אי-התאמה, לאחר שהפסיכיאטר הצבאי ואני התדיינו בלהט על כך שאני לא מסכים שיופיע לי שחרור על רקע נפשי. השבוע הופיע השם שלי ב'ידיעות אחרונות'. זה לכאורה אלמנט מרשים, בשורה טובה קריירה ווייז, אבל זה מרגיש חלול. אני מרגיש כמו הונאה אחת בלתי-נסבלת. אני מרגיש כאילו אני מרחף בחלל - הזרועות שלי מנסות למשש משהו בלתי נראה. העולם הזה גדול באופן מטריד ואני עוד לא יודע מה לעשות לגבי החיים שלי בו. </div>Fri, 01 Apr 2016 22:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14768949http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14768949http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14323468<div align="right" dir="rtl">שבועיים קשים עברו על כוחותינו. אבל עכשיו אני בבית. כוס קפה, שולחן עבודה, דממה של שבת כנגד רעש בלתי פוסק בראש. חזרתי לטיפול פסיכולוגי וזה עושה לי טוב. אביתר הוא פסיכולוג מצוין, ואני נהנה ללכת אליו. למרות שהשבוע לא הצלחתי. סימסתי לו שעתיים לפני הפגישה שלא אוכל לבוא, והוא לא ענה, מה שחבל. למרות שאני נוטה לחשוב שפשוט לא היה לו זמן, או משהו. אביתר הוא ווין ווין סיטואישן. מצד אחד הוא פסיכולוג תותח ברמות על מהחלל, מכיל, קשוב, חד, כל הסיפור. מצד שני הוא פרקטי מאד וציני כשצריך. זה מצוין מבחינתי. אני צריך מישהו עם חוש פרופורציה תקין ורגליים על הקרקע. מצד שלישי, הוא מנהל מרפאה פסיכיאטרית למגזר הערבי, אז הוא גם מבין את כל הסיפור של הפרעות פסיכיאטריות, והוא עם יד על הדופק לגבי. וזה עוזר מאד להשקיט את הנפש ואת הרוח שלי. אני לוקח כדורי ברזל, והם משפרים את ההרגשה שלי פלאים. כנראה שחלק מהבעיה הייתה האנמיה הבלתי נסלחת שהגעתי אליה. בשבועיים האחרונים אני קם בבוקר עירני ובעל כוחות. בסוף כנראה שאני ערמת מינרלים, הורמונים ומסרים חשמליים שמנסה להתאזן, ולהבין את עצמה. זה נחמד להרגיש פשוט. </div>Fri, 08 May 2015 17:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14323468http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14323468http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14315228<div align="right" dir="rtl"> המון זמן שלא כתבתי פה, אבל יש חשיבות חזקה לעורר את המקום לחיים. אני מרגיש שאני יכול להשתמש בו בשביל להקל עליי. תקציר הפרקים הקודמים: אמא שלי ואני רבנו עד חורמה על סוגיית השירות הצבאי. הרגשתי שלהיכנס לצבא, עבורי, זה להתמוסס לחלקים שמרכיבים אותי, זה לאבד שליטה, וזהות, ושמחה, ויכולת שיפוט. אמא שלי לא קיבלה את הטיעון. כאמור, רבנו עד שהגרונות נעשו יבשים. לסיכום, עשיתי מהלך חד צדדי, ויצאתי מהצבא על סעיף אי-התאמה. בתגובה היא ארזה לי מזוודה ובעטה אותי מהדלת. בתגובה פניתי לכיוונים משפטיים. בתגובה החיים הסתדרו. הווה: מאז ספטמבר אני עושה שירות לאומי במקום הנפלא ביותר שדמיינתי. יצא לי להכיר את האופק, ולשלוח ידיים מעבר לו. בכל קנה מידה אובייקטיבי, אני שמח, ומעבר לכך &ndash; מרוצה וחדור מטרה. התחלתי לרקום תוכניות שירכיבו עתיד. ואמא שלי גאה להפליא. כל בוקר וכל ערב כשאני שם, אני מופתע נדהם ומבורך שהתקבלתי. יש לי את כל הסיבות להרגיש מבורך. אבל אני מרגיש גם אובדן שליטה. אני מבולבל כי בחודשיים-שלושה האחרונים אני שוקע. השינה נעשתה מעורערת ושברירית. אני מתקשה להירדם, ואני מתעורר ב-4 בבוק</div>Wed, 22 Apr 2015 15:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14315228http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14315228http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14104084<div align="right" dir="rtl">אפשר להרים את האף אל מולה של אמא שלי. כשהיא מדברת אליי, ביום הזיכרון, בצווחות תרנגולת נמרטת, על כך שאני משתמט מביש ופחדן. סימולטנית: בטלוויזיה אמהות אחרות, שבניהן נדרסו\נצלבו\נמעכו\התפוצצו, ממררות בבכי אל מול ראש הממשלה הנואם עם כיפה המאיימת לכסות אותו משל היה חרג'וק תחת קערה, כשהיא, עם בן-חי לחלוטין, מדברת ובקולה יגון חד משמעי. היא לא בכתה, אבל היא התעופפה. חזרה רק כעבור 3 שעות ולא בהכרח אמרה איפה הייתה ומה עשתה, איתי היא בכלל לא דיברה. אבל אותי זה לא מצחיק, אני לא תופס את זה כרגע אירוני או כמשהו שאפשר לגחך עליו מהצד. זה מעיק עליי. אמא שלי מבטאת תוגה. השתמטתי, וזה פורט על נימי נפשה עמוק. למה לא ידעתי שזה יפרוט לה כה עמוק על הנפש? אני אדיש או אידיוט או שחצן? הסב-טקסט של הסיטואציה זה שאני בן מאכזב? אני יכול להשלים עם זה, אני יכול למזער את זה בהמון צורות. אבל למה לא שיערתי שזה יהיה כ"כ ממאיר אצלה? אם, אצלי, זה נרקסיזם ממאיר, שגורם לי להיות מבולבל, משוטט וחסר אוריינטציה, אז אין לי מושג מאיפה הוא נובע. אובייקטיבית,יחסית למקום שאני גר בו, בעיר בה אני גר, אני נחות. וזה עוד לפ</div>Mon, 05 May 2014 01:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14104084http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14104084http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14071271<div align="right" dir="rtl">הישמר. העולם הזה מלא, מפוצץ, מתפקע באנשים שבהינתן האות ישמחו לקשקש לך את השכל בדיבורים על המדינה וטובתה, על חשיבות המטרה, על כך שנקלענו לצוק העיתים, על רצינות הנסיבות, על רווחת החברה והזדקקות העם. החיים שלך אישיים וטמירים ועלובים מכדי שיכירו בכך שנדפקת, כשתידפק. כשתעמוד במרכזה של צומת דמים בה נפגשות נסיבות עם אידיאולוגיה, ותתעוות מפגיעה. במקרה הטוב - יסובבו ממך את הראש. במקרה השגור - יסתכלו בך דואב ויגידו שאינך. לא שאינך דואב יגידו. שאינך קיים את זה כתבתי ב-20.04.11 אמת. נער מתבגר דרמטי ופומפוזי. אבל אני קורא שהיה לי לב, וזה מה שחשוב. נראלי. 0.0 אוי, נ.ב: היום הייתי אמור להתגייס.</div>Sun, 23 Mar 2014 14:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14071271http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14071271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14057997<div align="right" dir="rtl">חדרי ניתוח זה לא מה שמכרו לי בטלוויזיה. מצד שני, אם לסייג: אני סבור שזוהי באמת לא אשמתי שלא הצלחתי להשתחרר מדימויים זולים. בעודי מעוך אל הכורסה ניסיתי את תוכנית חמשת השלבים כדי להיגמל מצפייה ממושכת, כשלב ראשון בחרתי להפסיק להכחיש, ואחר כך מי יודע, לא טורחים לפרט במונולוגי פרולוג לחקירה צפויה מראש ב-CSI. במציאות: רופאים משועממים מרכלים ברוסית על כלום,כשמנתח-שם-דבר פרובינציאלי, ספק שואג ספק מפהק לי מעל הראש, חושף זווית מעניינת לפנים לא רחוצות כרוכות קורי שינה שזורחים אל מול הניאון. הוא מצביע אל אחת האחיות שתדליק את הטייפ וברקע משמיעים את הבלק אייד פיז, ואז בלי פטפטת מיותרת של לספור עד שלוש, נסיגה. את זה כתבתי ב-29.2.12 </div>Thu, 06 Mar 2014 19:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14057997http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14057997http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14056921<div align="right" dir="rtl">אלה הם ימים מחוספסים לשוערים של לשכת הגיוס. בעבר, כשהיו מפנים את המועמדים והמועמדות לגיוס לראות את אבי האלילים כולם - הקב"ן, היו בוהים בו או בה במבט רציני למחצה, רוכסים שפתיים, ובטון רך ומתלחשש מסווים את הבשורה בסיסמא אניגמטית כמו: "קומה 3, חדר 20". היום הם פשוטמרקקים לאוויר: "למטה בחצר, אגף בריאות הנפש". לא טורחים לעמוד לריטואל. אולי אלה הם בעצם ימים טובים לשוערים של לשכת הגיוס. הלכתי לאגף בריאות הנפש. המימרה, המנטרה, של העומדים והעומדות בתור, כולם, ללא יוצא מן הכלל: "אני לא חולה-נפש. מה הם קראו לי לפה בכלל?", אני, כקונטרה, חזרתי על המנטרה: "כמה זמן צריך חולה-נפש לחכות בתת-תנאים האלו?"ולכן נכנסתי ראשון. הלילה לאחרי שקיבלתי את הפטור היה הראשון זה זמן של חצי שנה בו ישנתי שינה-רכה ואטומה.</div>Wed, 05 Mar 2014 12:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14056921http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14056921http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14046101<div align="right" dir="rtl">העניין נסגר בסמס מנוסח בצורה שבלונית וצוננת. כזה שקיפל לתוכו מסה אין-סופית של טמטום חושים. מיששתי את הפנים. המערך הטכני בחיל החימוש, בהצלחה. נדמה לי שזהו שלב השיא בנפילה בגרם מדרגות לולייני. ועם זאת, אודה - הדרמטיות שבתיאורים מיותרת. הסמס, נכווץ אותו לכדי סמס, הוא מסוג הדברים שיש לטפל בהם בענייניות אדישה. אם לא אעלים את זה - זה לא יתפוגג מעצמו. מדובר בנטע זר שמתחפר בשדותיי. הווה אומר: הוא עתיד להשריש, לגדול ולצאת משליטתי לחלוטין. כשזה קטן, כשזה זעיר, כשזה בלתי מורגש, כשזה סמס, אז צריך לתפוס את זה ולמעוך את זה לעיסה. באבחון פסיכולוגי, בחוות דעת פסיכיאטרית, בשיחה נוטפת אמוציות עם קב"ן. אם זה לא ייפתר אני </div>Wed, 19 Feb 2014 18:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (אריק2)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=812874&blogcode=14046101http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=812874&blog=14046101