בלוג על תנאי.

המון זמן שלא כתבתי פה, אבל יש חשיבות חזקה לעורר את המקום לחיים. אני מרגיש שאני יכול להשתמש בו בשביל להקל עליי.

תקציר הפרקים הקודמים:

אמא שלי ואני רבנו עד חורמה על סוגיית השירות הצבאי. הרגשתי שלהיכנס לצבא, עבורי, זה להתמוסס לחלקים שמרכיבים אותי, זה לאבד שליטה, וזהות, ושמחה, ויכולת שיפוט. אמא שלי לא קיבלה את הטיעון. כאמור, רבנו עד שהגרונות נעשו יבשים.  לסיכום, עשיתי מהלך חד צדדי, ויצאתי מהצבא על סעיף אי-התאמה. בתגובה היא ארזה לי מזוודה ובעטה אותי מהדלת. בתגובה פניתי לכיוונים משפטיים. בתגובה החיים הסתדרו.

הווה:

מאז ספטמבר אני עושה שירות לאומי במקום הנפלא ביותר שדמיינתי. יצא לי להכיר  את האופק, ולשלוח ידיים מעבר לו.  בכל קנה מידה אובייקטיבי, אני שמח, ומעבר לכך – מרוצה וחדור מטרה. התחלתי לרקום תוכניות שירכיבו עתיד. ואמא שלי גאה להפליא. כל בוקר וכל ערב כשאני שם, אני מופתע נדהם ומבורך שהתקבלתי.

יש לי את כל הסיבות להרגיש מבורך.  אבל אני מרגיש גם אובדן שליטה. אני מבולבל כי בחודשיים-שלושה האחרונים אני שוקע. השינה נעשתה מעורערת ושברירית. אני מתקשה להירדם, ואני מתעורר ב-4 בבוקר ללא סיבה. אני חסר חיוניות, עצבני ורגזן. הראש שלי מדי פעם מהבהב במחשבות חשוכות, וכל הזמן צפה מחשבה קודרת מאד, בעשרות וריאציות לאורך היום. אני מסתגר בפני אנשים אחרים. העולם הפנימי מרגיש כאילו חיברו אותו לצינור אוויר, וכעת אני נושא בתוכי, בתוך החזה, בלון ענקי. תחושת לחץ אוורירית שמביא משהו מאד ריק. המקום בו אני נמצא מאבד צורה ומתעוות.  

ולהבדיל, אחת לכמה ימים, או כמה שעות, אני מתעורר חיוני ונמרץ. כאילו הכבדות והמועקה היו זיכרון מוזר. שמח, קליל, בריא, אנרגטי, כל מה שצריך בשביל לגרום לעולם הפנימי שלי לזהור החוצה.

לפני שאני רץ לפסיכיאטר, ילד חכם הוא ילד שבשעת משבר סומך על המוכר ולא על הבלתי-ידוע. פסיכיאטרים הם דמות ראויה לחשדנות. רופא המסכים לטפל באיבר שאיננו – נפש – ומיישם מניפולציות בזמן הטיפול, כשיטת טיפול בפני עצמה, ראוי לפקפוק. אז בדיקת דם העלתה – אנמיה חמורה. שזה הגיוני, ומסביר את העייפות, התשישות, ואת בעיות השינה. אבל מתקשה להסביר את המחשבות הקודרות, את חילופי המצב-רוח, ואת הטריגר לכל זה.

לסיכום, אני מרגיש מאד אשם וחצוף. החלק ההזוי הוא שמסתבר שכשאני כעוס וכבד אנשים ממשבים אותי כ"איתן, בעל כריזמה, בעל נוכחות". אולי להיות קצר רוח ולדבר לא יפה זו הדרך לליבם של האנשים סביבי.