בלוג על תנאי.

אפשר להרים את האף אל מולה של אמא שלי. כשהיא מדברת אליי, ביום הזיכרון, בצווחות תרנגולת נמרטת, על כך שאני משתמט מביש ופחדן. סימולטנית: בטלוויזיה אמהות אחרות, שבניהן נדרסו\נצלבו\נמעכו\התפוצצו, ממררות בבכי אל מול ראש הממשלה הנואם עם כיפה המאיימת לכסות אותו משל היה חרג'וק תחת קערה, כשהיא, עם בן-חי לחלוטין, מדברת ובקולה יגון חד משמעי. היא לא בכתה, אבל היא התעופפה. חזרה רק כעבור 3 שעות ולא בהכרח אמרה איפה הייתה ומה עשתה, איתי היא בכלל לא דיברה.

אבל אותי זה לא מצחיק, אני לא תופס את זה כרגע אירוני או כמשהו שאפשר לגחך עליו מהצד. זה מעיק עליי. אמא שלי מבטאת תוגה. השתמטתי, וזה פורט על נימי נפשה עמוק. למה לא ידעתי שזה יפרוט לה כה עמוק על הנפש? אני אדיש או אידיוט או שחצן? הסב-טקסט של הסיטואציה זה שאני בן מאכזב?

אני יכול להשלים עם זה, אני יכול למזער את זה בהמון צורות. אבל למה לא שיערתי שזה יהיה כ"כ ממאיר אצלה?

אם, אצלי, זה נרקסיזם ממאיר, שגורם לי להיות מבולבל, משוטט וחסר אוריינטציה, אז אין לי מושג מאיפה הוא נובע. אובייקטיבית,יחסית למקום שאני גר בו, בעיר בה אני גר, אני נחות. וזה עוד לפני ההשתמטות.

נ.ב: לא הייתי בקשר עם אף-לא-אחד מהאנשים בשכבה שלי כבר שנתיים. עקרונית, יכול להיות שמישהו או מישהי מהם, מת בצבא ולא היה לי מושג. אין לי מושג מה אני מרגיש אם אחד מהם מת. זה משנה?