זמן מתחת לשמים.

ואני רק רציתי להגיד לך שלום אחרון, שניה לפני שאנחנו נפרדים.

אבל אתה הלכת מהר מידי, לא הספקתי לשיר לך עוד שיר אחרון, לך אחי הטוב שאמר לי איך השמים אפורים,

איך העולם מתהפך על פיו בן רגע, לך אחי הטוב שהרים גיטרה וניגן למשמע קולי השר.

אז קמתי מהמיטה מוטשת כוחות, לבשתי שוב את בגדי האתמול, נעלתי את נעליי ויצאתי בשקט, הם לא שמעו אותי.

אימא בזמן האחרון לא שומעת בכלל, גם לא שואלת. אבא אף פעם לא נמצא.

יצאתי מהבית ונכנסתי לבית העלמין הצבאי.

רק רציתי לנקות לך את המצבה. אז לקחתי מים מהברזיה הקרובה ושטפתי את המצבה, נגעתי באותיות החרוטות, התיישבתי על הרצפה לידך.

ולרגע דמיינתי אותך יושב ממש לצידי, לוקח את הגיטרה מהמיטה ומנגן לי עוד שיר קטן, מכסה אותי בשמיכה ושר לי שיר ערש.

שוב אני חוזרת להיות האחות הקטנה שצחקה מכל מילה שלך, שהחזיקה בידך ולא עזבה, שוב אני אותה הילדה שקופצת עלייך בחיבוקים,

הקטנה שאתה עוטף בשתי ידייך.

שמעתי את הלוויה שהייתה בצד השמאלי של מצבתך, הם עמדו שם ברגליהם הרועדות, בוכים וכואבים.

נזכרתי בלוויה שלך. איך המפקדים דיברו עלייך, העצימו אותך והיללו את כוחך, את האומץ והתשוקה שבך, את החיוך שתמיד חייכת.

את החברים שלך שעמדו בצד, עם המדים והנשק, החיילים הכל כך חזקים אלה ברגע אחד התפרקו לרסיסים כבודם ניתח על הריצפה,

העיניים דמעו ללא הפסקה, החיבוקים הכואבים.

המבטים המרחמים עליי ובעצם גם על עצמם.

הם הביטו בי במבט הזה, לא לא המבט הזה. זה היה מבט אחר, לא כמו כולם, כולם מסתכלים ומרחמים הם לא.

הם כאבו את אותו הכאב שלי ראיתי בעיניהם את הכאב האמיתי. את אותו כאב שמשתקף בעיני.

אני זוכרת איך אחד מהם התקרב אליי, ופשוט חיבק אותי במשך דקה ארוכה. שם נשברתי באמת, הרגשתי איך הלב שלי מתמוסס בתוך דמעותיי,

בכיתי על המדים שלו, המדים הירוקים בדיוק כמו המדים שלך.

לאחר מכן הייתה הצדעה לזכרך, הם עמדו בשורה, ראשם מורם, גבם זקוף, היד מורמת ומצדיעה.

אותך כיסו באדמה, ושמו שלט.

מאז הפכת לרק עוד מצבה בבית העלמין הצבאי.

והיום אני שבה לאותה המצבה, רק רציתי לנקות אותה, לעשות לך קצת טוב.

אז ניקיתי והלכתי, לא בכיתי, וגם לא שרתי.

לא הספקתי.

לא רציתי.

לא אמרתי.

לא אמרתי שאני אוהבת אותך.

כעסתי. כן כעסתי אני עדין כועסת.

למה לא ניגנת לי את השיר האחרון. למה לא אמרת לי לשיר. למה לא נתת לי להיפרד ממך. ולמה הלכת ממני כל כך מהר.

אתה עכשיו רק עוד מצבה מבחינתי.

גם המדים שלך, זרקתי אותם על הרצפה.

חיללתי את הציונות שבי. הרגתי את הכבוד ללאום שלי. רצחתי את הדגל שלי. בגדתי במדינה שלי.

הכל באשמתך, בגלל שהלכת. כי לא חיכיתי עוד רגע אחד. לא חיכית שאומר לך שלום.

ואני רק רציתי לנקות לך את המצבה.

עריכה {23:33}:

אני מתחילה לשנוא את עצמי.

את ההתנהגות הנוראית. את גוף שלי. את הנפש החצויה שלי.

את הכתיבה שלי, למה לעזאזל אני לא אוהבת אותה? אולי כי היא באמת עד כדי כך גרועה.

לא יודעת כבר מה לחשוב.

את האני עצמי שלי, אני שונאת.

אני פשוט שונאת, שונאת את כל כולי.

מה קורה לי?

לא כתבתי בדיוק שבוע.

אז הנה אני כאן, יום לפני השנה החדשה, או במילים נרדפות היום האחרון של השנה הזאת.

מחר תתחיל לה שנה חדשה.שבה נבקש חיים טובים יותר, הנאה גדולה יותר, ניזכר בכל מה שעבר עלינו בשנה שעברה ונחכה שתתחיל השנה החדשה.

בפוסט הזה החלטתי לסכם קצת את מה שעבר עליי בשנה האחרונה, סתם כדי לעשות סדר בראש.

השנה מבחינתי התחילה ביום שעברתי לבית של סבא. אחרי תקופה של כמעט חודשיים שגרתי שם, עברתי לבית החדש והמקסים שלי. משם הכל התחיל, באותו הזמן המצב היה לחוץ. גם תחילת שנת הלימודים, הדגלנות שדרשה ממני הרבה כוח וסבלנות ובעיקר לנסות לא לקפוא מקור, וכמובן הבית החדש.

-הדגלנות הייתה מדהימה, אחת החוויות הכי יפות בחיי.

הלבוא כל יום לעמוד עם הדגלים, לשמוע את ע' אומרת לנו:"גרוע!" או את א' צועקת:"להרים דגלים-להוריד!".

הקור שהקפיא לכולנו את הידיים, גם הוא היה סוג של הנאה. הפופקורן שמ' היה מביא לנו לחזרות.

באותו הזמן התחלתי להכיר את החברים הנוכחיים שלי.

עד אז היו לי חברים אבל לא החברים האלה, לא האנשים המדהימים האלה שמלווים אותי בכל צעד בחיי, התקרבנו, הכרנו וכמו שא' וא' אמרו הפכתי ל"אחת משלהם". מה ששימח אותי מאוד,פתאום הכרתי אנשים שבחיים לא הייתי חושבת שהם כל כך מדהימים.

הדגלנות עשתה לי רק טוב יש להודות.

בדגלנות עצמה הרגשתי גאווה עצומה, להניף את דגל ישראל בכבוד ובראש מורם.

-הנסיעה לעכו ללילה שלם, הקור שהקפיא את כולנו, החולצות שהכנו לכל הקבוצה.

מאז התחילו החיים האמיתיים שלי, החיים שתמיד רציתי.

-הכרתי כל כך הרבה אנשים {בלי עין הרע} במשך השנה. אנשים שאף פעם לא הייתי חושבת להכיר, נפתחתי יותר, דיברתי וצחקתי הכעס לאט לאט ירד ממני, הוא עדין יורד ד"א למרות ההתפרצויות שיש לי מידי פעם.

-הטיול השנתי עם החברות במדבר יהודה, התמונות המצחיקות.

-הכניסה לגרעין, והכרת החברים החדשים הנוספים שלי.

במהירות ובלי שאשים לב הגיע החופש הגדול, ואני מעדיפה לקרוא לו "החופש הגדול הכי מדהים, בחיי, עד כה"

-הטיולים המדהימים מהמגד"ל.

-הסופרלנד, וכמובן הבנג'י החלומי שעשיתי!

-החינה והחתונה של אחותי, שד"א לא דיווחתי על זה אבל היה פשוט מדהים, לא רציתי שיגמר לי הלילה.

-המימדיון וההתגברות על פחד ממגלשות מים.

-דרייב אין, קור נוראי וסרט מצחיק.

-מרכז קנדה, ההחלקה על הקרח עם ל' וא', האומץ שתפסתי פתאום. נפלתי רק פעם אחת!,

הצחוקים עם א' וא' השניים שהחליטו לעשות סביבי מעגל ולא לתת לי לצאת. התכנונים של כולם לקחת אותי לאמצע ולהפיל אותי. והחזרה משם עם רגליים כואבות.

-ערב הכנה לצה"ל, קריוקי מצחיק עם י' שהחליט לזייף, שני בנים שהחליטו להציק לי באמצע הסרט 300 וזרקו

עליי כריות.

-קומזיץ, מה שנחל כישלון מוחלט, למרות שלפחות ראינו את ש' וע' מזייפים בשירים של פעם, ואת כיתה י"א שלא הפסיקו לשיר.

-כלייזמרים, השנה שבה הכי נהנתי בכלייזמרים, השיחות עם שאנה, האנשים היפים, הלשבת סתם ככה עד 3

לפנות בוקר.

-נסיעה לנהריה עם החברות, הבאנו את לולי הקטנה מאחות של מירה, החול הנעים בחוף, ההקראה מהספר

 "אם יש גן עדן" למירי. הפינוק של לפרוש את המגבת.

-חוף גיא, למרות שסתם ישבתי בכיסא בתוך המים, והשתזפתי, נהנתי מאוד.

-גמר כוכב נולד, האנשים האלה ששרו שם פשוט מדהימים, זה פשוט לא יאמן עד כמה הם מוכשרים.

-הבריכה בראש פינה, תפסתי אומץ הפסקתי עם הפינוק ונכנסתי למים.

וגם כמה דברים עצובים במשך השנה כמו,

-תאונת הדרכים של מאיר ז"ל והפציעה של א'

-לאחר משא ומתן ממושך, החזרתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, בתוך ארונות קבורה, הלוויה הקורעת לב, ההספדים, הבכי הנוראי ביום החתונה של אחותי.

וכך עברה לה עוד שנה במהירות הבזק.

עכשיו אני יכולה לחייך, ולהגיד שאני שמחה על השנה המדהימה שהייתה לי, הלוואי ויהיו עוד הרבה שנים כאלה.

וכעת נותר לי רק לאחל, שהשנה החדשה תהיה טובה יותר מהקודמות  לה, שנהנה הרבה יותר, שנצחק, שנאהב,

שלא נכעס, שנדע להחליט את ההחלטות הנכונות, שנצליח בדרך בה נבחר ללכת, שנגשים את כל החלמות שלנו לשנה הקרובה.

שנה מדהימה שתהיה!

את השקטה שלא מוציאה מילה, שעוצמת את עיניה ברעש.

השקטה שהולכת כבלתי ניראת, השקטה שלא שומעת את הרעש.

את היא ששותקת, את היא שמביטה עמוק בעיניים. את השקטה שחודרת לתוך החיים של כולנו.

גם אם אנשים צוחקים, מביטים בזלזול ומביעים בוז, את עדיין הולכת.

הראש שמוט מטה ואת הולכת, מביטה ברצפה.

את נכנסת לאולם הגדול מלא באנשים, הם מביטים ומתלחששים אומרים שאת מוזרה, את שונה.

חושבים שאת לא שומעת, חירשת-אילמת ככה את.

השקט הזה עוטף אותך.

את קוראת שפתיים שמדברות לאט, את כמו כותל בשביל כולם, בהפסקת הצהריים הם מתיישבים לידך ולוחשים באוזנך את סודותיהם.

את מביטה בהם במבט השקט שלך, למרות שאת שותקת זה נשמע כמו צעקה.

לרגע הם חושבים שראו בך משהו אחר, שאת כן שומעת. מפחדים שהסגירו את כל מחשבותיהם אצלך.

הם קמים במהירות ובורחים, שלושה צעדים בדיוק את סופרת ואז ראשם מסתובב ואת מביטה בהם והם שוב

רואים בך את המבט הרגיל ומבינים שאת בעצם חירשת-אילמת.

השנים עוברות ואת עדיין מתהלכת בשקט שלך, השקט הזה שחודר עמוק לחיים של כולנו.

 השקט שעוצר את כל העולם, השקט שעופף אותך.

את חושבת בראשך שבטהובן הלחין את המנגינה הכי יפה שלו כשהיה חירש לגמרי.

אז את יושבת ומנגנת על הפסנתר, יושבת בשקט ומנגנת.

כולם מתפלאים איך את מנגנת כל כך מדוייק בלי לשמוע כלל, לרגע נדמה שאת כלל לא חירשת.

ואת ממשיכה בלי להתייחס.

את יוצאת מדלת ביתך, הם עומדים שם בחוץ. את מחזיקה בידך מיתר שקרעת מהפסנתר, נעמדת בפתח הדלת, ומחזיקה בו בחוזקה.

את מביטה בהם וצועקת בקול:

'אני השקטה שסבלה את כולכם. אני השקטה ששמעה את סודותיכם, אני הכותל של כולכם.

חשבתם פעם שגם לי יש סודות, חשבתם שגם אני יודעת לדבר שגם אני שומעת את מה שמתרחש.

אתם לא רציתם להקשיב, אף פעם לא הקשבתם! תמיד זילזלתם ולקחת אותי כמובן מאליו.

אני כאן. אני חיה. אני מדברת ואני גם שומעת.

אני השקטה שחודרת עמוק.'

את לוקחת את המיתר הקרוע, ומצמידה לגרונך, עוצמות עיניים וחונקות.

הדם מטפטף, הגוף נזרק על הרצפה בחוסר כוח, את ממלמלת: 'אני השקטה שחודרת עמוק.'