המצב מתדרדר.
אני כזאת מצחיקה לפעמים. אני מעודדת אחרים ואומרת שיהיה טוב, אבל בתוך תוכי אני דועכת עוד קצת.
כמו שנאמר בשיר:"החיים עוברים מולי וכך אני דועכת"
כל יום זה מחריף, אנשים פשוט לא מבינים אותי, חושבים שיש לי הכל, שאצלי הכל מושלם.
הרגשת הבדידות הזאת, העצב שמשתלט עלי לפתע, השמחה שבאה לרגעים קצרים ונעלמת כאילו לא הייתה.
מבחוץ אני ניראת כל כך שמחה, אני קופצת ורוקדת אבל מבפנים אני דועכת. ממש דועכת. מכאיבה לעצמי.
כמו שאמר מרק טווין:"רקוד כאילו אף אחד לא מסתכל תשיר כאילו אף אחד לא שומע,
אהוב כאילו מעולם לא נפגעת, וחיה כאילו זה גן עדן עלי אדומות". ככה אני, שמחה מבחוץ ובוכה מבפנים.
הדברים לא מסתדרים לי כמו שאני רוצה, המצב הלימודי לא מזהיר במיוחד כרגע, הרצונות שלי לא מתממשים.
אני מרגישה שאני מתרסקת. לאט לאט צונחת לתוך תהום שלא אוכל לצאת ממנה, צונחת ברוגע,
לפעמים באה רוח ומעיפה אותי לכיוון אחר לכיוון של הים.
אני מפחדת, אני באמת מפחדת.
והמצב עם החברים גם הוא איננו במקום, כולם התנתקנו אחד מהשני, נעלמנו לקצוות שונים.
המצב רק נהיה רע יותר ויותר, כבר קשה לי לעודד את עצמי.
המילים נגמרות לי, אני שבורה לגמרי.
אני מרגישה איך בכל יום, בכל רגע עוד חלק נחתך מגופי, פיזית אני מרגישה כאב על האני שאינני עוד.
אני שהייתה ונעלמה, דעכה פנימה אל תוך העצב.
אני רוצה לחזור לאני שלי אבל לא מצליחה.
אני מרגישה שאני משתגעת, מיום ליום.
קשה לי. אני לא יכולה לכתוב יותר...
נעלמתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
