זמן מתחת לשמים.

ואני רק רציתי להגיד לך שלום אחרון, שניה לפני שאנחנו נפרדים.

אבל אתה הלכת מהר מידי, לא הספקתי לשיר לך עוד שיר אחרון, לך אחי הטוב שאמר לי איך השמים אפורים,

איך העולם מתהפך על פיו בן רגע, לך אחי הטוב שהרים גיטרה וניגן למשמע קולי השר.

אז קמתי מהמיטה מוטשת כוחות, לבשתי שוב את בגדי האתמול, נעלתי את נעליי ויצאתי בשקט, הם לא שמעו אותי.

אימא בזמן האחרון לא שומעת בכלל, גם לא שואלת. אבא אף פעם לא נמצא.

יצאתי מהבית ונכנסתי לבית העלמין הצבאי.

רק רציתי לנקות לך את המצבה. אז לקחתי מים מהברזיה הקרובה ושטפתי את המצבה, נגעתי באותיות החרוטות, התיישבתי על הרצפה לידך.

ולרגע דמיינתי אותך יושב ממש לצידי, לוקח את הגיטרה מהמיטה ומנגן לי עוד שיר קטן, מכסה אותי בשמיכה ושר לי שיר ערש.

שוב אני חוזרת להיות האחות הקטנה שצחקה מכל מילה שלך, שהחזיקה בידך ולא עזבה, שוב אני אותה הילדה שקופצת עלייך בחיבוקים,

הקטנה שאתה עוטף בשתי ידייך.

שמעתי את הלוויה שהייתה בצד השמאלי של מצבתך, הם עמדו שם ברגליהם הרועדות, בוכים וכואבים.

נזכרתי בלוויה שלך. איך המפקדים דיברו עלייך, העצימו אותך והיללו את כוחך, את האומץ והתשוקה שבך, את החיוך שתמיד חייכת.

את החברים שלך שעמדו בצד, עם המדים והנשק, החיילים הכל כך חזקים אלה ברגע אחד התפרקו לרסיסים כבודם ניתח על הריצפה,

העיניים דמעו ללא הפסקה, החיבוקים הכואבים.

המבטים המרחמים עליי ובעצם גם על עצמם.

הם הביטו בי במבט הזה, לא לא המבט הזה. זה היה מבט אחר, לא כמו כולם, כולם מסתכלים ומרחמים הם לא.

הם כאבו את אותו הכאב שלי ראיתי בעיניהם את הכאב האמיתי. את אותו כאב שמשתקף בעיני.

אני זוכרת איך אחד מהם התקרב אליי, ופשוט חיבק אותי במשך דקה ארוכה. שם נשברתי באמת, הרגשתי איך הלב שלי מתמוסס בתוך דמעותיי,

בכיתי על המדים שלו, המדים הירוקים בדיוק כמו המדים שלך.

לאחר מכן הייתה הצדעה לזכרך, הם עמדו בשורה, ראשם מורם, גבם זקוף, היד מורמת ומצדיעה.

אותך כיסו באדמה, ושמו שלט.

מאז הפכת לרק עוד מצבה בבית העלמין הצבאי.

והיום אני שבה לאותה המצבה, רק רציתי לנקות אותה, לעשות לך קצת טוב.

אז ניקיתי והלכתי, לא בכיתי, וגם לא שרתי.

לא הספקתי.

לא רציתי.

לא אמרתי.

לא אמרתי שאני אוהבת אותך.

כעסתי. כן כעסתי אני עדין כועסת.

למה לא ניגנת לי את השיר האחרון. למה לא אמרת לי לשיר. למה לא נתת לי להיפרד ממך. ולמה הלכת ממני כל כך מהר.

אתה עכשיו רק עוד מצבה מבחינתי.

גם המדים שלך, זרקתי אותם על הרצפה.

חיללתי את הציונות שבי. הרגתי את הכבוד ללאום שלי. רצחתי את הדגל שלי. בגדתי במדינה שלי.

הכל באשמתך, בגלל שהלכת. כי לא חיכיתי עוד רגע אחד. לא חיכית שאומר לך שלום.

ואני רק רציתי לנקות לך את המצבה.

עריכה {23:33}:

אני מתחילה לשנוא את עצמי.

את ההתנהגות הנוראית. את גוף שלי. את הנפש החצויה שלי.

את הכתיבה שלי, למה לעזאזל אני לא אוהבת אותה? אולי כי היא באמת עד כדי כך גרועה.

לא יודעת כבר מה לחשוב.

את האני עצמי שלי, אני שונאת.

אני פשוט שונאת, שונאת את כל כולי.

מה קורה לי?