זמן מתחת לשמים.

את השקטה שלא מוציאה מילה, שעוצמת את עיניה ברעש.

השקטה שהולכת כבלתי ניראת, השקטה שלא שומעת את הרעש.

את היא ששותקת, את היא שמביטה עמוק בעיניים. את השקטה שחודרת לתוך החיים של כולנו.

גם אם אנשים צוחקים, מביטים בזלזול ומביעים בוז, את עדיין הולכת.

הראש שמוט מטה ואת הולכת, מביטה ברצפה.

את נכנסת לאולם הגדול מלא באנשים, הם מביטים ומתלחששים אומרים שאת מוזרה, את שונה.

חושבים שאת לא שומעת, חירשת-אילמת ככה את.

השקט הזה עוטף אותך.

את קוראת שפתיים שמדברות לאט, את כמו כותל בשביל כולם, בהפסקת הצהריים הם מתיישבים לידך ולוחשים באוזנך את סודותיהם.

את מביטה בהם במבט השקט שלך, למרות שאת שותקת זה נשמע כמו צעקה.

לרגע הם חושבים שראו בך משהו אחר, שאת כן שומעת. מפחדים שהסגירו את כל מחשבותיהם אצלך.

הם קמים במהירות ובורחים, שלושה צעדים בדיוק את סופרת ואז ראשם מסתובב ואת מביטה בהם והם שוב

רואים בך את המבט הרגיל ומבינים שאת בעצם חירשת-אילמת.

השנים עוברות ואת עדיין מתהלכת בשקט שלך, השקט הזה שחודר עמוק לחיים של כולנו.

 השקט שעוצר את כל העולם, השקט שעופף אותך.

את חושבת בראשך שבטהובן הלחין את המנגינה הכי יפה שלו כשהיה חירש לגמרי.

אז את יושבת ומנגנת על הפסנתר, יושבת בשקט ומנגנת.

כולם מתפלאים איך את מנגנת כל כך מדוייק בלי לשמוע כלל, לרגע נדמה שאת כלל לא חירשת.

ואת ממשיכה בלי להתייחס.

את יוצאת מדלת ביתך, הם עומדים שם בחוץ. את מחזיקה בידך מיתר שקרעת מהפסנתר, נעמדת בפתח הדלת, ומחזיקה בו בחוזקה.

את מביטה בהם וצועקת בקול:

'אני השקטה שסבלה את כולכם. אני השקטה ששמעה את סודותיכם, אני הכותל של כולכם.

חשבתם פעם שגם לי יש סודות, חשבתם שגם אני יודעת לדבר שגם אני שומעת את מה שמתרחש.

אתם לא רציתם להקשיב, אף פעם לא הקשבתם! תמיד זילזלתם ולקחת אותי כמובן מאליו.

אני כאן. אני חיה. אני מדברת ואני גם שומעת.

אני השקטה שחודרת עמוק.'

את לוקחת את המיתר הקרוע, ומצמידה לגרונך, עוצמות עיניים וחונקות.

הדם מטפטף, הגוף נזרק על הרצפה בחוסר כוח, את ממלמלת: 'אני השקטה שחודרת עמוק.'