זמן מתחת לשמים.

הם רצחו אותי, רוצחי הזיכרון.

הם שישבו בביתם ובהו בטלויזיה, התרווחו על ספת העור השחורה.

בזמן שאני שכבתי דומם בקברי, שומע את אזעקת הזיכרון, את אמא שבוכה על הקבר.

ורק הם לא היו שם. רק הם רצחו אותי.

המוות לא כאב לי, ידעתי שהוא יגיע בשלב כלשהו, חיכיתי שיבוא.

אבל הם רצחו אותי בדם קר, לא העריכו את מה שעשיתי בשבילם.

הם שלא באים לקברי גם לא ביום הזיכרון.

היום הזה הוא היום שלי, היום בו כל הרוצחים נזכרים בי.

פתאום רואים את המדים, את החיילים, את זעקות הכאב שעולות מקולם.

את הרב הצבאי שאומר: "חיילי צבא ההגנה לישראל אשר חרפו נפשם".

כן גם אני מאותם חיילים שמתו תוך כדי הגנה על רוצחי הזיכרון הארורים.

אלה שלא ידעו לעולם איך דיממתי שם למוות תוך כדי שהחובש מאלתר חוסם עורקים,

איך חטפתי כדור בכתף ונפלתי על ברכי,

איך הרגשתי שפתאום הכל מתערפל לי,

החושך נהיה חשוך יותר,

הדם שנוטף.

הם רצחו אותי, אותם רוצחי הזיכרון.

שרוקדים על קברי, שרומסים את כבודי, הם רוצחי הזיכרון שבגדו בזיכרון שלי.

אבל יבוא יום ורוצחי הזיכרון יבכו על כבודם האבוד, יפלו על קברי בתחנוני סליחה.

הם עוד יצטערו , רוצחי הזיכרון.