זמן מתחת לשמים.

אני כל כך אבודה, אני מרגישה כאילו שום דבר הוא לא כמו שהיה פעם, הכל השתנה, גם אני.

והפעם השינוי הוא לא בהכרח לטובה, השינוי הזה עושה לי רע.

ידעתי שהתרחקתי אבל לא ידעתי שאני עד כדי כך רחוקה.

שאשב שם בחוסר מעש, שאחשוב על המצב הזה שמעיק לי. השעה הזאת הייתה חסרת תכלית, באותה המידה יכולתי לשבת בבית להיות בטלויזיה או במחשב, ובכל זאת ישבתי שם והרגשתי לא שייכת, הרגשתי ריקה. הרגשתי איך בצורה מטפורית "אני שומעת ולא מקשיבה". הדברים שם נאמרו במלוא עוצמתם ואני רק ישבתי ובהיתי בקיר הלבן שלצידי. זה לא חילחל פנימה, לא חדר, לא עבר את הקיר שמפריד ביני לבין כל זה, הקיר הזה שהלך והתחזק במשך הזמן, בהתחשב בזה שהעניין הוא בן חודש בערך, ממש טרי.

זה מדהים איך בן אדם הופך את החיים שלו בן רגע.

איבדתי את זה לגמרי, לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

כולם אמרו לי "חכי את תחזרי לשגרה, לבית הספר, לסדר היום וזה יחזור אלייך מעצמו". האמנתי למילים ואפילו באיזשהו מקום גם קיוויתי שזה יקרה, אבל היום כשישבתי מול המבחן הזה הרגשתי איך אני דועכת עמוק יותר אל ההתרחקות, בסופו של דבר הבנתי שבמבחן הזה נכשלתי, לא עמדתי בו כמו שצריך. ניסיתי באמת שניסיתי,

גם היה רגע, אולי אקרא לזה בעצם סוג של הזיה רגעית, ברגע הזה משהו כן עבר שם את הקיר משהו בלתי נראה, משהו מנטלי שגרם לי להזיל דמעה, כן גם הדמעה הזאת זלגה אך התייבשה במהירות ואת מקומה לא תפס

שום דבר, הפנים נשארו דוממות וחסרות נוע.

התרחקתי כן אני מודה.

כבר עברו שבועיים וחצי מתחילת הלימודים, או שאתה חוזר לעניין הזה או שאתה לא, אין באמצע ואין לקחת זמן

זה או כן או לא. הגל הזה שעובר על כולם בזמן האחרון כנראה סחף גם אות והשפיע עליי.

הרגשתי כל כך לא שייכת לשבת שם ולבהות, ועכשיו אני כבר לא יכולה להאשים אף אחד.

לא את הרעש מסביב, לא את כמות האנשים, לא את העייפות שהצטברה, לא אף אחד.

רק את עצמי, ואת עצמי בלבד רק אני היחידה שאשמה בעניין הזה, אני מודה ומתוודה.

אף פעם לא חשבתי שאצטער על זה כל כך.

אני צריכה למצוא מישהו שיבהיר לי את העניינים לברורים יותר, אני מקווה שאמצא בזמן הקרוב.

מקווה שהדברים יתבהרו לי במשך הזמן, ואדע מה לעשות עם הנושא.

Wish me luck..