זמן מתחת לשמים.

אולי ברגע אחד הכל ישכח

אולי היא תמשיך לחיות את חייה האפורים בלי תשובה

אולי היא תמשיך להיות האהובה הכושלת

אולי היא שוב תיכנע למעשי הנקמה

אולי היא שוב תיתן את גופה

אולי שוב היא תיפול בין ידי כל מי שנקרה בדרכה

אולי היא תאכל שוב את עצמה על המעשה הנבזי שלה

אולי היא תשוב להיות היא עצמה,

היא עצמה שאהבה וצחקה, היא עצמה מעולם לא הייתה בודדה.

עכשיו היא בוכה, יושבת לבד ולא מרגישה את הזמן שחולף לה מול עיניה, לא מראה את הכאב המוסתר של עיניה הכבויות,

לא אוהבת, לא חושבת, רק עושה בלי שום דעה.

מושפלת ועזובה, תוהה איך תמשיך מכאן, איך ימשכו חייה האבודים.

והיא הולכת והולכת בתוך החשכה, בתוך היער שלה שעוטף את כולה, סבוכה בין הענפים והחושך הקודר.

קולות האנשים מכאיבים לאוזניה והיא נעצרת. יושבת ובוכה. כולם מסביב מביטים, לא מבינים מה קרה לבחורה הכה יפה.

היא מרימה ראשה וממשיכה ללכת לא מתייחסת לאף אחד, רק הולכת. לא רוצה שוב לראות, להרגיש, רק ללכת.

ללכת לאיבוד, להימלט מעצמה, מהנפש השבורה שלה , מהגוף שכולא אותה בתוכו.

מההרס הרב שהיא גורמת היא לא יכולה לצאת. היא שוב סובלת, כואבת, ובוכה.

שם בחשיכה היא מתהלכת בחצות הליל, לא רוצה שיגמר, שלא יעלה האור, שהשמש לא תזרח,

היא חיה באפילה שעוטפת את כל כולה, לא מביטה במראה שלא תראה את מי שהפכה להיות, לא רואה את עצמה ,

היא מנסה לברוח מעצמה.

שוב ושוב חותכת ורידים, מכאיבה ומדממת, אך כלום לא עוזר.

ברגע האחרון תמיד מצילים אותה והיא שוב בוכה ומנסה שוב.

לא, היא לא מתייאשת היא מנסה שוב ושוב יום יבוא והיא תצליח , כך היא מקווה.

אולי יום אחד היא תצליח לחזור לעצמה,להיות הבחורה שהייתה בעבר

אולי היא תציל את עצמה מהבור שאליו היא נופלת

ואולי לא כי עכשיו היא כבר לא נושמת עוד.

הפעם היא הצליחה במשימתה, משהו אחד יצא לה טוב בחיים האלה. משהו אחד היא הצליחה לסיים עד הסוף.

בלי להשאיר חורים בדרך, הפעם היא הצליחה.

אולי עכשיו היא כבר מביטה מעל.

אולי..