עברה עליי שבת מלאה במחשבות. מחשבות עצמיות שקשה לתרגם למילים.
אז ישבתי בשולחן שבת עם כל הדודים כשלפתע עלה נושא תאונות הדרכים, הם סיפרו מקרים ודיברו גם
על האלכוהול שגורם להרבה מהתאונות.
ישבתי שם בסוף השולחן, ובראש שלי נכתב השם באותיות גדולות בצבע שחור
"מאיר, מאיר, מאיר"
רציתי לומר שגם הוא נהרג. אבל שתקתי.
פחדתי. פחדתי שוב להיכנס לתוך העצב הזה. פחדתי לומר את שמו שוב.
גם ראיתי את אח שלו, והנשימה קצת נעתקה. דיברתי, אבל בתוך תוכי נאלמתי דום.
הרגשתי שהדם מפסיק לרגע לזרום.
יצאתי עם החברות, ואפילו זכיתי להיות בשיחה של בן סנוף.
הוא סיפר על אבא של חברה שנהרג בתאונת דרכים. עכשיו שחושבים על זה שמים לב "לצרופי מקרים".
ולבסוף הוא שר, שר מכל הלב, העיניים נעצמו.
הוא שר בקול גדול, ועדין נורא. שגורם לגוף לרעוד. לרגע הרגשתי איך הגוף שלי
מתנתק מהמחשבה.
לא הרגשתי ככה מעולם.
הדמעות זלגו בלי הפסקה. והיו רגעים שניסיתי להתחמק, אז ניגבתי את הדמעות שהאיפור
לא יהרס.
אבל בתוכי כל הזמן אמרתי "תודה שאני כאן". אני זוכרת שהיו רגעים שהשתוללה בתוכי סערת רגשות,
מצד אחד הרצון להישאר ולשמוע אותו ומצד שני לצאת ולשבת עם החברים.
ניצחתי את המחשבות ונשארתי שם. האמנתי בזה. והאמנתי בעצמי.
במילים "התעוררי התעוררי" אני זוכרת שצעקתי בתוך תוכי "אלוקים, בבקשה תעיר את הנשמה שלי.."
התכוונתי לכל כך הרבה דברים במילים האדירות והכוחניות האלה.
ועכשיו זה שוב נעלם. אני עדיין חושבת על להתנסות אפילו פעם אחת, רק פעם אחת
"לבדוק את השטח".
זה שוב נעלם.
אך בו זמנית , חי ובועט.
שם בפנים, עמוק בתוכי.
מחר יש מבחן במד"א.
למדתי כל היום, מקווה שיהיה טוב..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
