זמן מתחת לשמים.

אני מרגישה כל כך קטנה.

כל כך מודחקת וריקנית, כל כך חסרת מילים למשמע המילים המדהימות שאחרים כותבים.

ואני כאן יושבת וכותבת על שטויות כמו מצב הרוח הנוראי שלי בזמן האחרון. בזמן שהדברים האמיתיים מתרחשים במקום אחר. ואני. אני כבר לא כותבת עליהם.

אני מרגישה כל כך מקובעת בעצמי, כל כך סתמית וחסרת כישרון.

הרמה שלי יורדת אני מרגישה את זה. אולי בעצם היא אף פעם לא הייתה גבוהה.

אני גם לא יודעת מה אני מרגישה כרגע לגבי עצמי,אני לא מכירה את עצמי. ובטח שלא את מה שאני כותבת.

אני לא שלמה עם זה. עם עצמי. עם הכל. ממש לא. לגמרי.

הייתי רוצה לרגע אחד להרים גיטרה ולנגן, לשיר כמו שמעולם לא שרתי למרות שאין לי קול.

הייתי רוצה לעמוד מול הנוף המרהיב ולצייר בהמון צבעים שמיימים ועדינים ובעיקר נטולי כוח.

הייתי רוצה לעצום את העיניים ולראות שוב את כל אותם האנשים שאני אוהבת, האנשים שהיו. ושלעולם לא יחזרו.

הייתי רוצה לרגע אחד, רק לקבל חיבוק ענק מאדם אהוב. בלי לשאול שאלות,

 בלי לנסות לתת תשובות.

חיבוק אמיתי מכל הלב. חיבוק שיגרום לי להזיל דמעות ולהרגיש אותן חודרות עד לעמקיי נשמתי השחורה והאפלה.

הייתי רוצה לקחת פסק זמן מהזמן שרץ במהירות בלי להספיק לנשום לרגע אחד. לעצור את הכל לכמה דקות.

לגרום לשקט אדיר לעטוף את כולנו. לתת לדמעות לזרום מעצמן בלי שום רצון או יכולת לעצור אותן.

להפסיק להיות לחוצה על כל מה שלא הספקתי.

הייתי רוצה להפסיק לחלום חלומות מוזרים שאולי לעולם לא יתגשמו.

להפסיק להאמין רק לרגע אחד בכל מה שהאמנתי עד עכשיו.

ואולי בעצם גם להמשיך להאמין.

להגביר את האמונה בכל מה שזנחתי לפני לא מעט זמן.

להאמין בכל מה שלא האמנתי עד עכשיו.

הייתי רוצה כל כך להפסיק לעשות את אותם הדברים שאני עושה. דברים שאולי אינני מאמינה בהם. הדברים האלה שאני עושה רק כדי להרגיש אהובה ורצויה.

הייתי רוצה לעוף אל על, או לצנוח מהמרומים ישירות לקרקע. להרגיש את הרוח החולפת על פניי ולהביט בכל מה שקורה למטה.

לראות את האנשים הקטנים ולדעת שבעצם גם אני כמותם, קטנה. כל כך קטנה, שאני כמעט ונעלמת. קטנה. הכי קטנה.

הייתי רוצה להיות אחרת. לנסות את חיי בצורות אחרות להיות כל מה שלא הייתי אף פעם. להיכנס לדמות אחרת אולי עדינה יותר אולי שמחה יותר או אולי אובדנית ונטולת רגשות.

הייתי רוצה להיות שמחה. להפסיק לחייך את החיוך הזה שמלווה אותי במשך היום וכשאני לבד עם עצמי. הוא נעלם. נעלם כלא היה. הוא מתפוגג איפשהו באוויר הקר שחודר לעצמות.

 העיניים כבר לא זוהרות וצוחקות כמו פעם. הן כבויות. אני מרגישה. אני רואה.

אני מאבדת את החן שלי, ושוקעת לתוך משהו שסוחף אותי למטה בלי שארצה בכך.

הייתי רוצה להפסיק לרחם על עצמי ולשמוח במה שייש לי. הייתי רוצה.

הייתי רוצה כל כך הרבה דברים.חבל שאני לא יכולה.

שוב על מאיר.

שוב הזיכרון הזה שחודר עמוק בלב.

הוא נפטר ב20 ליוני אם אינני טועה. וזה עדין כואב ממש כמו בפעם הראשונה.

הגעגועים רק גוברים והזכרונות וודאי שלא מועילים.

לדבר בעל הרגשה טובה יותר..

אני ועוד שתי חברות התנדבנו היום במרכז קליטה, היה ממש נחמד.

צחקתי.

כלפי חוץ.

בכל אופן.