זמן מתחת לשמים.

היום החדש התחיל לאחר עוד לילה חסר שינה שבו ישנתי רק שעה וחצי.

וכמובן שקמתי עייפה בצורה מסחררת.

נכנסתי לבית הספר לעוד יום שגרתי ומתיש. וראיתי את הדף שבו כתוב הסדר של יום ראשון, התברר שכן

אלמד לשון, ואני צריכה ללמוד לבוחן המטופש הזה שאני עדין לא מבינה בו את החומר. בגלל המורה המטורפת

הזאת שדואגת להרתיח לי את העצבים על אש קטנה כל פעם מחדש. עד שאני כמעט מאבדת את העשתונות

 ולכן יוצאת מהכיתה.

אני זוכרת שסיננתי "אין דבר גרוע מזה על הבוקר" [או משהו כזה].

בהפסקה התיישבתי בספריה עם חברה לדבר, כשהוצאתי את הפלאפון ראיתי "שיחה שלא נענתה" השיחה הייתה מחסוי. כך שלא יחסתי יותר מידי חשיבות.

לאחר מספר דקות שאן נכנסה בריצה לספריה ואמרה שאני צריכה לקבל טלפון חשוב, מתברר שזה ממד"א ויודיעו

לי אם התקבלתי, דריה ותותי כבר קיבלו את השיחה המיוחלת.

יצאתי במהירות, והטלפון צלצל. הלב שלי דפק בעוצמות שלא הרגשתי קודם. הסתכלתי על הצג והיה כתוב "קוקה". היא חיכתה בחוץ שאבוא לראות אותה. קוקי הודיעה לי שגם ספיר ולין קיבלו את אותה שיחה שבישרה על קבלתם לקורס.

דריה אמרה שהשיחה שהיא קיבלה ממד"א הייתה מספר חסוי, מה שישר הפעיל לי את הסקרנות וההתרגשות שהתחוללה בתוכי.

החלטתי להתקשר, ובגלל הבושה שבאכזבה ביקשתי מגרידיש שתדבר, היא עשתה את העבודה דיי מצויין יש להודות.

עמדתי שם באי וודאות מוחלטת, המחשבה היחידה שעברה לי בראש היא שכל כך אתאכזב מזה שלא אתקבל

ועוד אצטרך לשמוע זאת ליד כל חברותיי ומפי מישהי אחרת.

הזמן התארך לי בטירוף, למרות שזה היה רק משהו כמו חצי דקה, לבסוף היא הרימה את העיניים אליי ולחשה "התקבלת".

קפצתי שם  כמו מטורפת למרות הרצון לרסן את התגובות שלי לטוב ולרע. הרמתי ידיים לאוויר וצעקתי "יש!!".

ללא ספק זה היה אחד מהרגעים המאושרים בחיי, ובכן במשך היום צחקתי וחייכתי כמו שאני תמיד עושה

כשקורה לי משהו טוב.

הקורס מתחיל ביום רביעי, מה שאומר שעברתי את השלב הראשון בדרכי לשם.

מקווה שהשלב השני לא ישבור אותי, ואצליח לעבור גם אותו וסוף סוף להיות במקום שאני כל כך מייחלת להיות.

תאחלו לי בהצלחה לפחות?

I AM SO HAPPY!