שקט אפל השתרר ביער, צייד הצבעים נעדר מבקתתו זה זמן מה.
בשגרה הרגילה היה הוא וודאי עושה את העבודה הרגילה שלו,
אך בזמן האחרון היה מטרד חדש ביער.
היער נטול הצבע נאנח, שוב הוא נשאר לבד ובודד,
הצבעים מקפצים בו, אך לא רוצים באמת להיראות.
אולי זה קשור לחורף, חשב לעצמו היער.
בצידו האחר של העולם, בין הרים צחיחים, כתומים וצהובים,הצייד הזיע בעודו שוכב במארב זה ימים ארוכים.
הוא נזכר בימים הפשוטים ביער, כשהיה תופס צבעים שונים, מקשט בהם את כל החי והדומם סביבו, משתמש במתת-האל שלו כדי להעניק צבע לחיים וכמה כל זה נראה רחוק עכשיו.
הוא עקב אחרי הדרקון הזה ימים ארוכים יחד עם הכלב-ציד שלו, טסים על כנפי "הדמיון", ספינתו המרחפת, עוברים מעל ימים ויבשות וכל אותה העת מתרחקים מן היער המוכר, עד שלבסוף הגיעו למדבריות המשונות הללו.
משהגיע ליבשת בעלת מדבריות גדולות, עם דיונות והרי חול ואדמה, נתקף הצייד בגעגוע לחייו הקודמים, אך ידע כי יהיה חייב להמשיך ולצוד את הדרקון גם פה. הוא הנחית את הספינה בארץ המוזרה, כי לשם הובילו אותו עקבות הדרקון. הוא חיפש את הדרקון ברגל, וכשמצא את המאורה השכיב מארב, מחכה לדרקון שיצא החוצה. כל אותו הזמן קיננה בו התחושה הרעה ש...
הצייד התנער ממחשבותיו בשל נהימה של מקס, הכלב-ציד שלו.
"הדרקון הזקן וודאי יוצא לצוד"-חשב לעצמו צייד הצבעים."מקס,בשקט עכשיו, לאט, תתגנב בעקבותיו, בוא נראה לאן מובילה אותנו הדרך".
שניהם קמו ממקום משכבם, שמש הצהריים החמה על עורפיהם והחלו ללכת, עוקבים אחרי שובל צבעוני שהותיר אחריו הדרקון.
הדרקון הזקן התעורר יום אחד וידע, הוא חייב לצאת החוצה. הוא היה עתיק יותר מכל תפיסה אנושית, קיים בעולם עוד לפני שהייתה קיימת המציאות המוכרת לנו, צופה באנושות הצומחת ויצא מדי פעם לעולם, מזעזע את הקיום, מרעיד את העולם הקטן הזה.
דרקון האמת, כך אנו נקרא לו, בשל העובדה שכזה הוא, דרקון המייצג אמת.
הוא זקן כבר, כמעט לא נחוץ, אבל כולנו נבראנו תחת צילו.
הדרקון יצא ממאורתו האפלה ביער של הצייד, כי שוב היו זקוקים לו.
הוא שמע את קריאת גבירתו האמיתית, האהבה, וציית לה, חצה ימים ויבשת והגיע לאותה ארץ רחוקה שבה גרה גם אהובת הצייד.
הדרך עייפה את הדרקון, בשארית כוחותיו הוא נאחז בצוקי החול הרעועים של אותה ארץ לא מוכרת לו.
באפיסת כוחות מוחלטת הגיע אל אזור ביתה, וניצב מולו אדם בודד, הצייד שלנו.
במבט זהיר הדרקון חייך אל הצייד."אתה וודאי צוחק עליי, לא? האם אתה מקווה שהאמת הפנימית שלך חזקה משלי?"-שאל הדרקון.
הצייד שתק והביט בו בנחישות, החרב שלו בידו, ובלי מילים תקף.
השמש בשמי המדבר חמה משניתן לתאר.
הכלב העייף והצמא ייבב מעל גוויית הדרקון, הביט בצייד התשוש, שריונו מרוח בכל צבעי הקשת של דרקון האמת.
לפתע הדרקון המת החל הופך מערימת בשר משוספת בחרב הצייד לעוף החול, הפניקס, זוהר אפילו באור היום הבוהק ולפתע הכל החשיך מסביב.
הצייד הביט בדאגה, ואז נרגע. זאת האמת שנולדת מחדש, משתנה וחיה לה בינינו בצורות שונות.
לא ניתן להרוג את האמת, ניתן לעמוד מולה, כי שונה היא מאדם לאדם.
הצייד לא נותר מבולבל ונקש על בית אהובתו. עוף החול הזורח מאחוריו האיר את פתח הדלת וכשהיא פתחה הוא חיבק אותה ונשק לשפתיה ברכות המוכרת והחמימה.
כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאלכס קאי ק ©
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: