| 5/2008
צייד הצבעים ניצוד
שקט מוחלט ביער.
רשרוש עלים צהובים-אדומים של סתיו מתחת לרגליו.
זמזום דבורים צבועות בשחור צהוב בכוורות על העצים מעל הצייד ומעל לכל, שמי תכלת בהירים עם נגיעות לבן.
הצייד דורך לו על השביל המוכר.
מוכר לו ולכלבו ופרט להם אין איש המתהלך ביער הזה.
קשתו מוכנה בידו והחץ באשפת החיצים על הירך שלו, מוכן להישלף ולהידרך ולהישלח לדרכו, במהירות ויעילות, כמו סטירת לחי מצלצלת.
הצייד עצר לרגע והרהר על מהות החץ ועל מטרתו, מוטרד מזה וצופה לבאות.
החץ מוכן לחדור אל הבשר, להיבלע בתוך הצבע האדום של הדם המקיף והשואב את ראש החץ ברעב. אותו הבשר הנסגר אחרי שהחץ נכנס אליו ולצערו של הניצוד,לוכד את החץ היטב בתוכו וזה הדבר הטראגי ביותר- הרי הגוף אמור לדחות גורם זר אך במקום זאת הוא מאמץ את הפולש החדש, מחבק אותו ושומר אותו בפנים.
הצייד חייך קלות והמחשבות האפלות נעלמו, זה יום יפה ומלאכת הבוקר תמה, השמיים והטבע קיבלו את צבעם והוא מחפש לו את דרכו הביתה. זהיר כמנהגו, אבל משועשע קלות מן החיוך של השמיים התכולים.
"סנאפ!" נשבר לו ענף דקיק מתחת לרגלו של הצייד והוא עוצר במקום.
נדמה לו שבאותו הרגע הוא שמע עוד צליל רחוק יותר אך מבהיל יותר מבחינתו.
קול דק של חצוצרת זהב דקיקה.
הצייד ידע כי שמע זהב כי הרי אין צבע שלא עובר דרך ידיו והוא ייצר את צבע הזהב לחצוצרות האלו.
כל השאר קיבלו זהב מלוכלך יותר, מהול בכסף וצבעים אחרים, אך הצליל שהצייד שמע היה טהור.
טהור כמו שרק חצוצרה אשר קיבלה את צבעה מהשתקפות השמש הזהובה של בין הערביים בתוך בריכה צלולה יכולה להיות.
צלול כמו החצוצרות של חצר המלך וציידיו.
ציידי האנשים...
ציידי האדם המפלסים דרכם בממלכה המרוחקת וצדים פושעים ואנשים שלא לרוחו של המלך.
אין מנוס משריונם השחור.
אותו השחור, זכר הצייד, אשר פצע אותו במאבק לא מזמן.
השחור הזה כל-כך מצא חן בעיני הציידים המלכותיים עד כי הם עיטרו בו את שריונם כשהובא אותו השחור המדמם לחצר המלך.
"מה פירוש התרועה,מה משמעות הנוכחות שלהם ביער "-עברה המחשבה בראשו וחלפה כמו הרוח שהזיזה את הענפים מעל ראשו ונדמה כי היא רק עומדת להתגבר.
מעכשיו ואילך היה זה נראה כאילו יום הסתיו המושלם תם לו.
השמיים האפירו במהירות וענני הסערה החלו להתכווץ להם, אפורים ושחורים בקצוות.
הצייד לא היסס, הוא שלח את כלבו המעופף אל עבר הרקיע במטרה להביא לו קצת מן האפור הזה.
כשמקס הכלב חזר, הצייד מרח את עצמו בשכבה נדיבה של אפור וטיפס על עץ עתיק ורחב ענפים, אחד מני רבים ביער המוכר הזה כל כך.
הכלב שלו יילל והביט בבעליו."התחבא!" בלחישה מאומצת ציווה עליו הצייד והכלב חפר לו מקום מפלט בין העלים הרקובים והאדמה הבוצית והתחבא שם.
הנה, השיירה המלכותית כבר מתקרבת לה והצייד הביט בדאגה בפנים הקרות והאכזריות של ציידי המלך."ציידי ראשים מקוללים"-סינן הוא לעצמו בראשו.
בשריון שחור אדום, מוגנים מכף רגל ועד ראש, נכנסה קבוצת הרוכבים ליער העבות.חלקם נשאו חצוצרות זהובות, החלק האחר חניתות כבדות וחרבות רחבות על חגורתם.
יחד עם הקבוצה הזאת היו עוד כמה, הם לא נראו כמו ציידים מלכותיים כלל וכלל, יותר כמו חולי צרעת, עטופים בתכריכים, סוקרים בעיניהם את היער.אחד מהם ירד מהסוס, השאר בעקבותיו והם החלו לרחרח את האוויר מסביב.
"הנה הוא!"-צעק אחד מהם והצביע על הצייד החבוי בין ענפי העץ.
הצייד התכווץ מבפנים, מפה אין יותר דרך חזרה.האנשים האלה באו לחפש אותו!!!
הדמויות בזריזות שלפו את כלי נשקן וצעקו לעבר הצייד:"רד מהעץ, פושע נתעב ולא נוריד אותך משם בכח" ואז הסתובבו וצעקו אל עבר הציידים השחורים:"הקיפו אותו, אל תתנו לו לברוח.אהה, ותפקחו עיניים, אם הוא פה, וודאי הכלב בן-התערובת שלו גם בסביבה!".
צייד הצבעים שלנו נגלה לעיני הציידים השחורים ודרך את קשתו.
"מי מכם יאבד את חייו ראשון, רבותיי?"
אך הדמויות בתכריכים לא התעסקו במילים יותר.אחד מהם שלף רשת חזקה, בדיוק כמו זו של הצייד והשליך אותה עליו.
הצייד הזריז התחמק, מעד על הענף שעמד עליו והחליק למטה, סופר את שאר ענפי העץ בדרך.
כשהוא פגע בקרקע הכאב היה קשה, אך לא בלתי אפשרי להתגבר עליו.
הוא התחיל לקום ואז שמע צעקות וראה בזווית העין את מקס מנתר על אחד התוקפים.
הצייד שלף את חרבו ודקר את זה שעומד הכי קרוב אליו, מרגיש את דמו שואב את להב החרב והצייד משך את חרבו חזרה. הדם של הזר בתכריכים הותז על אדמת היער הלחה ממילא, מטנף את העלים הצהובים באדום בוהק.
הצייד ראה את מקס נאבק לשווא בעוד סוסי הציידים רומסים אותו בפרסותיהם, הוא שמע את כלבו הנאמן מיילל ומשתתק ואז עיני הצייד החשיכו, הכאב של הנפילה גבר עליו והוא התעלף.
כשהוא התעורר סוף-סוף, הוא כבר היה כבול ומובל בעגלה גדולה עם כלוב עליה והוא היה דחוס בתוך הכלוב כשמקס לידו, נושף עליו אוויר חם מנחיריו.הוא ראה כי הכלב נושם ונרגע, אם כי הפצעים שלו ושל כלבו נראו לא קלים כלל וכלל. הוא הסתכל מעלה וראה טירה אפלה ניצבת לה בקצה גשר ארוך וחד, צריחים רבים ומגדלים אפלים...לאן הם הגיעו?
זאת לא הייתה חצר המלך שהוא הכיר.
המשך יבוא...
כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאלכס קאי ק ©
| |
צייד הצבעים ודרקון האמת
שקט אפל השתרר ביער, צייד הצבעים נעדר מבקתתו זה זמן מה.
בשגרה הרגילה היה הוא וודאי עושה את העבודה הרגילה שלו,
אך בזמן האחרון היה מטרד חדש ביער.
היער נטול הצבע נאנח, שוב הוא נשאר לבד ובודד,
הצבעים מקפצים בו, אך לא רוצים באמת להיראות.
אולי זה קשור לחורף, חשב לעצמו היער.
בצידו האחר של העולם, בין הרים צחיחים, כתומים וצהובים,הצייד הזיע בעודו שוכב במארב זה ימים ארוכים.
הוא נזכר בימים הפשוטים ביער, כשהיה תופס צבעים שונים, מקשט בהם את כל החי והדומם סביבו, משתמש במתת-האל שלו כדי להעניק צבע לחיים וכמה כל זה נראה רחוק עכשיו.
הוא עקב אחרי הדרקון הזה ימים ארוכים יחד עם הכלב-ציד שלו, טסים על כנפי "הדמיון", ספינתו המרחפת, עוברים מעל ימים ויבשות וכל אותה העת מתרחקים מן היער המוכר, עד שלבסוף הגיעו למדבריות המשונות הללו.
משהגיע ליבשת בעלת מדבריות גדולות, עם דיונות והרי חול ואדמה, נתקף הצייד בגעגוע לחייו הקודמים, אך ידע כי יהיה חייב להמשיך ולצוד את הדרקון גם פה. הוא הנחית את הספינה בארץ המוזרה, כי לשם הובילו אותו עקבות הדרקון. הוא חיפש את הדרקון ברגל, וכשמצא את המאורה השכיב מארב, מחכה לדרקון שיצא החוצה. כל אותו הזמן קיננה בו התחושה הרעה ש...
הצייד התנער ממחשבותיו בשל נהימה של מקס, הכלב-ציד שלו.
"הדרקון הזקן וודאי יוצא לצוד"-חשב לעצמו צייד הצבעים."מקס,בשקט עכשיו, לאט, תתגנב בעקבותיו, בוא נראה לאן מובילה אותנו הדרך".
שניהם קמו ממקום משכבם, שמש הצהריים החמה על עורפיהם והחלו ללכת, עוקבים אחרי שובל צבעוני שהותיר אחריו הדרקון.
הדרקון הזקן התעורר יום אחד וידע, הוא חייב לצאת החוצה. הוא היה עתיק יותר מכל תפיסה אנושית, קיים בעולם עוד לפני שהייתה קיימת המציאות המוכרת לנו, צופה באנושות הצומחת ויצא מדי פעם לעולם, מזעזע את הקיום, מרעיד את העולם הקטן הזה.
דרקון האמת, כך אנו נקרא לו, בשל העובדה שכזה הוא, דרקון המייצג אמת.
הוא זקן כבר, כמעט לא נחוץ, אבל כולנו נבראנו תחת צילו.
הדרקון יצא ממאורתו האפלה ביער של הצייד, כי שוב היו זקוקים לו.
הוא שמע את קריאת גבירתו האמיתית, האהבה, וציית לה, חצה ימים ויבשת והגיע לאותה ארץ רחוקה שבה גרה גם אהובת הצייד.
הדרך עייפה את הדרקון, בשארית כוחותיו הוא נאחז בצוקי החול הרעועים של אותה ארץ לא מוכרת לו.
באפיסת כוחות מוחלטת הגיע אל אזור ביתה, וניצב מולו אדם בודד, הצייד שלנו.
במבט זהיר הדרקון חייך אל הצייד."אתה וודאי צוחק עליי, לא? האם אתה מקווה שהאמת הפנימית שלך חזקה משלי?"-שאל הדרקון.
הצייד שתק והביט בו בנחישות, החרב שלו בידו, ובלי מילים תקף.
השמש בשמי המדבר חמה משניתן לתאר.
הכלב העייף והצמא ייבב מעל גוויית הדרקון, הביט בצייד התשוש, שריונו מרוח בכל צבעי הקשת של דרקון האמת.
לפתע הדרקון המת החל הופך מערימת בשר משוספת בחרב הצייד לעוף החול, הפניקס, זוהר אפילו באור היום הבוהק ולפתע הכל החשיך מסביב.
הצייד הביט בדאגה, ואז נרגע. זאת האמת שנולדת מחדש, משתנה וחיה לה בינינו בצורות שונות.
לא ניתן להרוג את האמת, ניתן לעמוד מולה, כי שונה היא מאדם לאדם.
הצייד לא נותר מבולבל ונקש על בית אהובתו. עוף החול הזורח מאחוריו האיר את פתח הדלת וכשהיא פתחה הוא חיבק אותה ונשק לשפתיה ברכות המוכרת והחמימה.
כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאלכס קאי ק ©
| |
"דורין טסה במטוס ועוד מעט תחזור..."
ככה כתבה דורין, אהובתי, לילד שבו היא מטפלת בגן שלה.
כן, דורין עובדת בגן לילדים אוטיסטים ומטפלת בהם מדי יום ביומו.
מחר בבוקר היא תמריא לה למקום אחר, מקום שאנחנו קוראים לו רומא ומשם ישירות לניו-יורק.
ואני אשאר עם הזיכרונות בינתיים.
אני אשאר פה, ל-17 הימים הבאים, מחכה ל-31 לחודש שיגיע לו.
תגיע כבר, יוני!!!
את חשובה לי כל-כך, רין...
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: