Kay’s Story

השמש רק התחילה בביישנות לצאת, השמיים האפורים רמזו על יום מעונן למדי והוא כבר היה לבוש ומחכה בחוץ עם הקשת ביד.
אנחנו לא קוראים לו בשום שם, אבל הוא צד צבעים.

באותו בוקר יום ראשון הוא צד את האפור.
מבקתה ביער עבות בלב ליבה של אירופה הוא יצא למסע הציד היומי שלו,
בקשת דרוכה, הוא התגנב מאחורי העצים וצד את הצבע הנייטרלי הזה.
משתפס אותו, רחמיו נכמרו עליו והוא שחרר אותו לשמיים,אבל שלא כמו בכל יום, הצבע דעך מהר, התחלף בתכלת של השמיים.
הצייד הביט באכזבה, כל המרדף הזה ולשם מה? עשר דקות של אפור ומיד השמש הזהובה התחילה לשפוך את האור שלה לתוך התכלת.
ממזרה, חשב הצייד, לה הכל קל. היא לא צריכה לתפוס כלום.אנשים לא מצפים מהשמש שתזרח בצבעים שונים, האור שלה כבר מכיל את כולם.
הצייד הביט בדאגה ביער סביבו, הבוקר הזה היה צריך לתפוס עוד הרבה צבעים. הוא פרש את הרשת שלו ותוך דקות ספורות השיחים האפלים בהם הוא הניח את המלכודת רעדו.
"הצלחה!" צעק הצייד בעודו שולף את הצבע הירוק מהרשת. הוא פרפר בידיו, אך הצייד כבר למד את הלקח היומי שלו עם האפור
והוא סחט את הירוק בעדינות רבה על היער .
כשהשמש פגעה בקרניה הראשונות בעלי העצים ומחטי האורנים הם זהרו בירוק נקי.
אולי הייתי צריך לבחור ב"ירוק אחרי הגשם", חשב לעצמו הצייד.

"מקס!"-צעק הצייד לכלבו הנאמן והנ"ל הגיע תוך שניות והתיישב לרגלי הצייד.
"מקס, תהיה כלב טוב ולך תתפוס לנו קצת כחול לבריכת העלים הגדולה, טוב?".
הכלב קשקש בזנבו הקצר ולפתע כנפיים בקעו להן מגבו של מקס והוא המריא לשמיים, נובח באושר ותופס בפיו חופן גדול של כחול.
הכלב ירד מהשמיים כמה קילומטרים מהצייד, ומיד הניח את הכחול בעדינות אל הקרקע ואז ברגלו החל לכסות את הכחול באדמה הבוצית שסביבו.
תוך כמה שניות הכחול קיבל את הגוון שהכלב החכם חיפש והוא הרים אותו בשיניו בעדינות, כדי לא לנער את הבוץ והמריא לשמיים שוב.
בעודו עף מעל הבריכה האפורה הוא שמט את הכחול הכהה מפיו והבריכה נתמלאה בו,



כך כשהשמש הגיעה לבריכה, המים מעולם לא היו כחולים כל-כך.
הצייד הביט בגאווה ביער, אך פתאום שמע רעש מאחוריו ומשהו התנפל עליו, הקשת נפלה מידיו, והוא נפל אל הקרקע. הצבע השחור נאבק בו נואשות, מנסה להישאר על האדמה הבוצית של היער, אך הצייד היה מנוסה יותר. הוא שלף את הפגיון שלו ודקר את הצבע השחור, שדימם על האדמה הבוצית. כשאור השמש פגע בקרקע היא הייתה בצבע חום והצייד הבין שהוא דימם מהמאבק. הוא ידע שהזמן אוזל, הוא חייב לבן בשביל התחבושת כדי שהיא תהיה נקיה.
בכוחותיו האחרונים הוא הושיט ידו לתיק, אך הצבעים שתפס אתמול ברחו כשהתיק נפל מהכתף בזמן המאבק.
הצייד הרים את הקשת המרוחה בבוץ וראה שהמיתר נקרע, הדם שלו זלג אדום אל הקרקע ואז הצייד הבין מהיכן יבוא הלבן. הוא שלח יד אל הפגיון שלו ונעץ אותו בליבו וחשב על האהובה שלו מעבר להרים. משהוציא את הפגיון החוצה הצבע הלבן פרץ החוצה, נשפך על חזהו ומכסה את הפצע שהצבע השחור הותיר בו.
הצייד נשם לרווחה ולרגע חלם על הצבע של אהובתו,
פעם אדום של זעם, פעם ורוד של פלירטוט מתקתק, לפעמים כחול של עצבות, אך תמיד לבן טהור בליבו.



מדוע הוא מעולם לא הצליח לתפוס את הצבעים שלה? הרי כולם חבויים להם בתוך הלבן שבוקע מתוכה.
אולי מה שחבוי בלב לא קל לראות, תהה הצייד, אולי אני צריך את הכאב הזה, לפתוח את הלב ולראות פנימה כדי להבין.
הכלב נבח ותוך רגעים היה ליד הצייד, מקשקש בזנבו ומרחרח את הקרקע, נוהם ליד הכתם השחור יותר שנותר מהצבע השחור.
הצייד קם וליטף את הכלב. עוד יום התחיל, צריך להמשיך לצוד את הצבעים החמקמקים הללו.
כשהוא התהלך ביער הוא קיווה שאהובתו חשה את צבעי ליבו ותקרא לו לשוב במהרה.