נכתב בהשראת שני דברים...

אחד- הבת שלי... ששכחה כמה פעמים להכניס לילקוט שלה מקצוע או שניים... המורה ביקשה שנארוז מעתה והלאה את הילקוט יחד איתה...( כנראה הבת שלי הולכת אחורה... חלילה וחס... בכתה ג' היא ארזה בעצמה, ועכשיו היא פתאום צריכה על זה פיקוח..)

הדבר השני- בעבודה שלי, אני מדריכה קבוצות. השבוע היתה לי כתה ו' ממקום כשלהוא בארץ( כדי לא לבייש את העיר ההיא, אמנע מאיזכור שמה)

היה שם ילד שלא שתק לרגע. המורה לקחה אותי הצידה הסבירה לי, ש'הוא מטופל, והמורים התרגלו לכך שהוא מדבר בשיעורים  נונסטופ'...

חשבתי על זה, שאומנם יש ילדים שזקוקים להכרה בלקויות שלהם. אבל... היום לדעתי, מחלקים בקלות רבה מידי, מיני פטורים, על מיני הפרעות\ לקויות...

לקות הילקוט

בימים של שלל לקויות,

( המביאים עימם, הקלות)

הרייני להכריז בזאת-

לרשימת התסמונות-

נוספת אחת חדשה-

 (מיאשת?.. מתישה?..)

לקות,

הילקוט!

זו אותה אי יכולת,

להכניס במלוא הקיבולת

את כל ספרי, וחוברות

(וכמובן... מחברות)

במילים אחרות-

שיכחת אריזת מקצועות.

על כן, הסכיתו, מורות:

כשתאמר לכם תלמידה:

 "שיעורי מוכנים, המורה-

אלא ש... המחברת איננה.

נשארה בחדרי, ולהנה,

שכחתי... אותה... להביא..."

- ולא נחוץ כאן נביא,

לחזות, שבתוך חודשים,

ימָצאו 'לוקים חדשים'

שישאו בילקוטם,

פתק שחרור קטן:

זה התלמיד, לוקה בלקות,

בתיסמונת, 'שיכחת הילקוט'.

ומשום מה , אני מנחשת

שאותה הפיתקה הנכספת,

לעולם, התלמיד לא ישכח מאחור

בהישג יד, הוא עליה ישמור....