בא לי לכתוב פוסט עידוד לאומי

אבל אין מצב שזה יקרה.
אני עסוקה בלשמור את כל אנרגיות העידוד שלי לעצמי.
אני נאבקת בכל מיני מצבים בריאותיים לאחרונה, שמעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד איתם,
בידיעה ומחשבה שאני בחורה בריאה למדי.
עברתי תקופה של מירמור, פחד ודאגה לעצמי - כולל לא לישון בלילות, כולל לבכות סתם בלי סיבה,
וכל הזמן הזכרתי לעצמי שיש לי מליון סיבות.

בכיתי כי אמרתי לעצמי שהכל כל הזמן בא לי כמו עוף יבש בתיבול של הרבה סבל וקשה (כמו בלחם)
בכיתי כי נמאס לי לעבוד קשה גם בתקופות שאני לומדת,
בכיתי כי נמאס לי ממשחקי מחשב ארורים שבעלי משחק בהם במחשב,
בכיתי כי נמאס לי שכואב לי כל הגוף ושאני כל הזמן עייפה וכדובדבן על קצה הקצפת החמוצה שלי - אני גם לא נרדמת,
בכיתי כי נמאס לי להתרוצץ בין רופאים ובדיקות ולהתעורר כל פעם עם בעיה אחרת,
בכיתי כי לחלק מהבעיות הרפואיות שלי לקח המון זמן כדי להתבהר,
בכיתי כי הרגשתי קטנה, חלשה וגמורה.

באמת שעברתי את זה,
עכשיו כשנזכרתי שאם לא אפסיק לדאוג, לא אישן לעולם ( כי כמה קלונקס כבר אפשר לקחת כדי לישון?)
ואם לא אפסיק לבכות ולהיות מתוחה לא אחלים לעולם, במיוחד שמציינים בפני שמתח היא סיבה עיקרית
להרבה מהמצבים הרפואיים שהתפתחו.
יש לי בעל מדהים שאוהב אותי, בלי תנאים ובלי הגבלות, הוא אוהב אותי איך שאני
והוא יחבק אותי ויעזור לי לעבור הכל ולזכור - שהכל קטן עליי ואני אעבור הכל.
יש לו גם אמא מדהימה שהזכירה לי את זה בצורה שלא ניתן להתווכח.

אז נזכרתי שאת הגוף שלי אני מנהלת, הגוף שלי קשור לנפש שלי,
וכמה שתרצו לקרוא לזה חרא בפיתה שנמכר ב10 שקלים בקרוואנים בצמתים ברחובות,
זה לא.
ואם אתם עדיין חושבים ככה, אני מאחלת לכם הרבה הצלחה בחיים - כי זה מסע לא קל,
וכמה שיותר כלים תאספו בדרך, ייטב לכם.
וכן, מותר לקחת עצות ותובנות גם מילדה מעצבנת כמוני, לא חייבים, אבל מותר.

לא זוכרת אם עדכנתי שמאז שעברתי לרעננה אני חוזרת לכושר,
אמנם לא הפסקתי לעשן, שלמען האמת זה די חבל, כי כבר מזמן הכל היה יושב על כנו,
אבל נו מה, מעז בסוף יצא מתוק, או משהו.
בכל אופן, בתחילת מרץ מתקיים מרוץ רעננה השנתי, ואני הולכת לרוץ את מקצה ה10 ק"מ.
מבחינת אימונים, לפני שעה חזרתי מ7 ק"מ של עליות נוראיות שעברתי אותן רק הודות לקריאות ההתלהבות
של פילו היקר, שאין ספק שנותן לי המון מוטיבציה להוכיח שאני יכולה לרוץ כמו גבר לא מעשן.
ושוב, אני חזקה ואני מסוגלת.

יש לי ביום שני הקרוב, בחינת בגרות במתמטיקה, שאליה מעולם לא ניגשתי כי הלכתי לעבוד במקום.
מי שקורא כאן מספיק זמן גם בטח זוכר את הפוסט המדובר (או שאני סתם משלה את עצמי, אז תתעלמו)
בו תיארתי איך במבחן המגן עניתי על סעיף וחצי ולבטח אכשל.
ובכן, אני מוכנה לבחינה, למרות שאני עובדת משרה מלאה, למרות שאני לומדת רק בסופ"שים ורק למידה עצמית
בלי קורס.
אחרי שאסיים את הבחינה הארורה אהיה זכאית לתעודת הבגרות שלי, שתזכיר לי כמה הייתי טיפשה,
אך מזליסטית.
בעוד שבועות בודדים מתחילים הלימודים האקדמיים, במכללת אפקה להנדסה, בה יקבלו את פניי
קורסים נעימים כמו "פסיכולוגיה ניסויית ותעשייתית" "מבוא לתכנות" "הנדסה כלכלית" וכדומה.
אין מילים לתאר כמה אני מתרגשת.

אני אוהבת את רעננה,
יש כאן ספרייה עירונית ממש מדהימה, שבמחיר זעום של 15 שקלים לשנה, יש גישה לספרים מדהימים,
שמעולם לא חשבתי שאמצא בספרייה עירונית, ועל כן השקעתי עד היום את מיטב כספי ברכישת ספרים ואפילו
הזמנתם מחו"ל.
אז שארלוט, האחראית הראשית על איסופם והזמנתם של הספרים של המחלקה באנגלית (כי רק הם מעניינים אותי)
מחזיקה שם מעל 19,000 ספרים של סופרים מדהימים.
ספרים שלא מצאתי בחנויות בארץ והזמנתי מאמאזון מצאתי שם.
פשוט תענוג.

מחר הולך להיות יום כיף, אני הולכת ללמוד בבוקר,
ואז לצאת לארוחת בוקר (אחת הטעימות בשרון אם יש לציין) עם חמותי,
אחרי כן לאנץ' עם אהובי וחברתי הטובה ואז צפונה למשפוחה לראות בין היתר את אחייניתי הטריה והיפה.
נשמע כאילו אני מפרשת אוכל ככיף, אבל אל תטעו! אני הולכת בשביל האנשים ולא בשביל הנשנושים!

טוב נגמרו לי המילים,
אז ביי.

שמור   בטל