נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 10/2007
אימפריה
ההיסטוריון הסקוטי ניאל פרגוסון הוא איש מבריק ומאוקספורד הוא יצא עם
יכולת מסוימת להתבטאות בכתב, שלטוב ולרע מלווה את הספר: Empire: How
Britain Made the Modern World לכל אורכו; לטוב - כי הספר הלא ארוך הזה מגלגל להנאת
קוראו את דברי הימים של המעצמה הקולונאלית הגדולה ביותר בתולדות כדור
הארץ, באופן פריך ובשנינות; לרע - כי הוא לא עושה פה היסטוריה לשם היסטוריה,
אלא למען אג'נדה מאוד מסוימת, שהפכה אותו אולי להיסטוריון הפוליטי ביותר
של זמננו.
האג'נדה של פרגוסון ברורה, ולזכותו יאמר שלא עשה כל נסיון להסתיר אותה. מטרתו להצדיק את הקולוניאליזם בגרסתו הבריטית (בעיקר הוויקטוריאנית), לספר בשבחיו ולהמעיט בנזקיו ובסבלות העמים הכבושים תחתיו. הוא אמנם מודה שההודים, האפריקאים ושאר נתיני-הוד-מלכותה-בעל-כרחם, סבלו רבות תחת הבריטים, אולם לטענתו היו סובלים הרבה יותר תחת האימפריאליזם היפני, הגרמני או הבלגי, לו היו נופלים לידי מי מאומות אלה. ההצדקה הזו - אנחנו הרגנו המון כושים אבל לאופולד הרג יותר - היא כשלעצמה ויקטוריאנית מאוד, ואין צורך לאמר שהיא די מגוחכת. האפולוגטיקה של פרגוסון נופלת מהר מאוד ונדמה לי שמעט מאוד קוראים ישתכנעו שסך כל השפעתה נטו של האימפריה היה חיובי - מנקודת מבטם של אותם עמים. למרות ההצהרות היפות של מנהלי הקולוניות על רצונם לקדם את העמים ולהביא שגשוג לארצותיהם, נדמה לי שלו היה הדבר תלוי בהם, היו מעדיפים בני העולם השלישי להסתדר לבד.
כל זה טוב ויפה, ולמען ההגינות יש לציין שפרגוסון מעלה לא מעט טענות בזכות האימפריה שיש בהן מן האמת: היא השליטה את הליברליזם הכלכלי, את בסיס הזהב, את התרבות הפרלמנטרית ועוד דברים רבים וטובים. אלא שטיעוניו של פרגוסון לא עוצרים כאן, בשאלת חשבון ההיסטוריה עם האימפריה הבריטית: הוא מסכם את ספרו בקריאה לפעולה מעשית של ארצות הברית - מי שבעצמה הייתה מושבה בריטית, כמובן - לקבל על עצמה באורח מודע וחסר בושה את התפקיד שפעם היה מוטל על ארץ האם, ולפתוח רשמית את עידן האימפריה האמריקנית. הספר נכתב ב-2002, על רקע 9-11 ומאז הספיק פרגוסון לעבור לגור בארצות הברית, לשמש כפרופסור בהרווארד ולכתוב טורים רבי השפעה בעיתונים החשובים. הימין הנאו-שמרני אימץ אותו לחיקו והוא מצידו תמך בקול גדול במלחמה בעירק, בהתאם לתזה שהגיע הזמן שהאמריקאים יסתמו את האף, יפסיקו להעמיד פנים ויכריזו אחת ולתמיד בלי בושה שהם כובשים ארצות, כי ככה זה ומישהו צריך להשליט סדר בעולם, לעזאזל.
המלצה זו של פרגוסון מסוכנת מעין כמוה ומוטעית, גם מסיבות מוסריות אבל בראש ובראשונה כי הוא מתעלם מהגורמים הכלכליים שלא מתאימים לתאוריה שלו, כלומר החוב החיצוני האמריקאי והגרעונות הכרוניים שלה, בה בעת שהוא בעצמו כותב במפורש שתנאי מקדים לאימפריה היא איתנות פיננסית והשקעה גדולה נטו במדינות הנשלטות. מפליא שמי שהחל את דרכו כהיסטוריון כלכלי (וכתב, כך אומרים היסטוריה מבריקה בשני כרכים של משפחת רוטשילד מיודעתנו), מתעלם מחולשתו של הטיעון שלו דווקא בתחום הזה. אמריקה צריכה להיות האימפריה של המאה ה-21, מר פרגוסון? אולי. אבל מאזן התשלומים הבינלאומי רומז שאם תהיה אימפריה אמיתית במאה ה-21 - כפי שהייתה בריטניה במאה ה-19 - היא לא תהיה דוברת אנגלית, אלא שפה מזרחית כזו או אחרת, שלא ננקוב בשמה כאן. אחרי הכל, כותב שורות אלה עוד צעיר ומן הסתם לא ירחק היום ויהיה בעצמו נתינה. כשה יקרה, יחשבו הפרגוסונים למיניהם כמי שהימרו על הסוס הלא נכון. למה לקחת סיכונים מיותרים?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
