<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>נימוקים של צורה ותוכן</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556</link><description>כיס מלא מלמולים</description><language>he</language><copyright>Copyright 2019 f1list. All Rights Reserved.</copyright><image><title>נימוקים של צורה ותוכן</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556</link><url></url></image><item><title>קצת על החיים שלאחר המוות וכדורסל תיכונים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10558878</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;
  השבוע נתקע לי השלט לרגע על ערוץ הספורט בעת ששידר את משחק גמר אליפות
ישראל לתיכונים בנות, בין ויצ&quot;ו הדסים-אבן יהודה לרמת השרון. המשחק כבר
היה לקראת סיום ואוהד הספורט באשר הוא שבי לא נתן לי לזפזפ הלאה בטרם
יוכרע. בסיום המשחק נדמה היה שעומדת להתחיל התכונה הרגילה שלאחר משחק גמר:
המנצחים קופצים האחד על השני בצווחות גיל, המפסידים שמים מגבות על הפנים
ורוצים לעשות פאסט פורוורד למחר בבוקר. אבל לאחר שריקת הסיום הספציפית הזו
נדמה שהיה משהו יותר מזה, כי בין צווחות הגיל ניכר היה במנצחות שהן נרגשות
באופן מיוחד מאוד וכמה מהן אף פרצו בבכי; לא בכי סתמי כזה כמו שמייקל
ג&apos;ורדן היה בוכה על האליפויות שלו וגם לא אותו בכי ילדותי מעצבן שטניסאי
שוייצרי מסוים רגיל לבכות כשנדאל מנצח אותו, אלא בכי נוגה שמאחוריו דומה
שעמד רגש עמוק מאוד וקולקטיבי מאוד עבור קבוצת השחקניות הצעירות ומאמנן.
  
מהראיונות פוסט-גיים הבנתי שהנערות והגבר הצעיר חשבו בנצחונם על מי שיזם
וליווה את תוכנית הכדורסל בבית הספר שלהן, מאמן הכדורסל המנוח רלף קליין.
קפטן הקבוצה שירה שכט - נערה תמירה שזוללת נקודות וריבאונדים בקצב של שון&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sat, 21 Feb 2009 12:13:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10558878</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10558878</comments></item><item><title>מסעודה מקרקוב</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10537715</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;נכון שאנחנו הישראלים תמיד מתקוממים כשהקליפ על ישראל באירוויזיון ושאר הארועים הקוסמופוליטיים מציג את התמונה הבלתי נמנעת של רכיבה על גמל? אז מסתבר שיש לצרה שלנו מקבילה מזרח אירופאית, כפי שמשתמע מהמכתב המצחיק הזה שפורסם השבוע ב&quot;מכתבים למערכת&quot; של השבועון הנפלא Economist:SIR – Given your newspaper’s determination to accompany any article
on social or political affairs in eastern Europe with a photograph of
the apparently ubiquitous old lady with a shawl wrapped over her head,
I was delighted to find that your recent piece on the gas crisis in the
region (“Gasping for gas”,
January 17th) carried a picture representative of another important
demographic group: the dentally challenged villager. My excitement was
short-lived, however, as just a week later it was back to the
well-wrapped old lady (“To the barricades”,
January 24th). One gets the impression from your coverage of elections
that every polling station east of the Danube is populated solely by
such characters. 

To avoid&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 15 Feb 2009 10:48:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10537715</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10537715</comments></item><item><title>הבננה של אלפי קהאן</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10392988</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;בשנות השבעים השתוללה לה באמריקה (כמו גם בעוד כמה מקומות) אינפלציה הרסנית וחסרת תקדים. לנשיא ארצות הברית אפילו היה בממשל כלכלן שעמד בראש המלחמה באינפלציה, ושמו אלפרד &quot;אלפי&quot; קהאן. יום אחד הובא לידיעתו של ג&apos;ימי קרטר שקהאן מזהיר בנאומיו מפני שפל כלכלי (depression) קרב ובא. מייד יצאה הוראה חד משמעית לקהאן שלא להשתמש במילה &quot;שפל&quot; או &quot;מיתון&quot;, מחשש לפאניקה בציבור או חלילה לנבואה המגשימה את עצמה. קהאן יישם את הוראת הנשיא כלשונה ומאותו יום ואילך החליף את המילה האסורה במילה אחרת, בלתי מזיקה ושמחה ממנה: &quot;בננה&quot;.בנאום שנשא זמן לא רב לאחר מכן הזהיר את הקהל מפני &quot;הבננה הכי גדולה שהם אי פעם ראו&quot;.[מאחר וההיסטוריה חוזרת, מן הסתם יקום גם האנליסט הישראלי שיזהיר שהבננה הנוכחית תמשך ותעמיק ב-2009.]&lt;/div&gt;</description><pubDate>Thu, 08 Jan 2009 09:21:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10392988</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10392988</comments></item><item><title>תעסוקה מלאה</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10194872</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;והשבוע בפינתנו הקבועה: טרוניות כנגד המגמה המדאיגה של השתלטות הסוציאליזם על הכלכלה העולמית:כותרת בכלכליסט: שרגא ברוש: &quot;יש 100 מפעלים גדולים המוכנים לקלוט 10 אלפים עובדים&quot;.&apos;נהדר!&apos; יכול הקורא התמים לחשוב לעצמו: הנה בא סוף סוף המגזר הפרטי ועושה את מה שהוא עושה הכי טוב - לייצר מקומות עבודה ושגשוג!אלא שקריאה מעמיקה קצת יותר מגלה ש:&quot;לדבריו, המפעלים יקלטו את העובדים לאלתר אם הממשלה תעניק מענק להשקעות בהיקף של כ-1 מיליארד שקל, במסגרת החוק לעידוד השקעות הון.&quot; או במלים אחרות: המפעלים הנ&quot;ל מוכנים לקלוט את אותם ריבוא עובדים ובלבד שהממשלה תשלם את המשכורת שלהם למשהו כמו שנתיים.אם ככה, יש למערכת נשצ&quot;ת בשביל הממשלה הצעה טובה יותר: הבלוג יעסיק באותו כסף עשרים אלף עורכי לילה, ארבעים אלף מגיהים ושני סגני נשיא בכירים לענייני פיתוח עסקי. אם יהיו קופצים גם על משרת הכותב הסאטירי, יש על מה לדבר.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Thu, 20 Nov 2008 13:41:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10194872</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10194872</comments></item><item><title>כל התחלה היא גם סוף חדש</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10152925</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;ממשלו של ברק אובמה, על אף תחושת האופוריה האופפת אותו כעת, לא יצליח לעשות כלום. ממש כמו ממשל קלינטון לפניו.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 09 Nov 2008 21:09:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10152925</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10152925</comments></item><item><title>מסימני התקופה</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10096937</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;כותרת בכלכליסט: &quot;מריל לינץ&apos;: מניית מזרחי טפחות - אחת מחמש מניות הבנקים המומלצות&quot;.

ואתה יודע שאתה חי בזמנים משונים בהחלט כשאתה שם לב פתאום שעורך הלילה העייףשל כלכליסט יכול היה בשקט להחליף את הבנק הנושא בבנק הנשוא שבכותרת, והיא לא היתה הופכת לסבירה יותר או פחות כתוצאה מהטעות. כן, אתה מהנהן לעצמך בתמהון: היא היתה נשארת סבירה בדיוק באותה מידה.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 26 Oct 2008 23:56:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10096937</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10096937</comments></item><item><title>ורוחו של הרברט הובר מרחפת על פני תהום</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10025910</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;
 
  

כפי שקוראי נשצ&quot;ת בוודאי שמו לב, אנחנו
נמצאים כעת בעיצומו של משבר פיננסי נכבד למדי. ממשלות רוכשות בנקים כושלים, בועות
מתפוצצות להן כמו מטעני צד ומה שגרוע מכל, אנשי המכירות של בתי ההשקעות הישראלים
הפסיקו לחייך מאוזן לאוזן כשהם מתראיינים בטלוויזיה, פן יבולע להם. כל אלה ותסמיני
המשבר האחרים חמורים דיים גם בלי תחייתה מחדש של תופעה שאני מתעב במיוחד – הלא היא
&quot;פגישת הרברט הובר&quot; ששבה לחיינו בסערה.



פגישת ה&quot;ה היא פגישה חסרת-תכלית
בעליל בין אישים כלכליים ופוליטיים רמי דרג, שנערכת שלא לצורך אך ורק כדי לנצל את
ההזדמנות, משהסתיימה, לאותם אישים לאמר כמה מילות הרגעה נוסכות ביטחון לתקשורת
ודרכה לציבור. אם עקבתם אחר אמצעי תקשורת כלשהו בשנת 2008 אתם יודעים היטב במה
מדובר. שר האוצר, לדוגמא, מכנס את נגיד בנק ישראל ויו&quot;ר ההסתדרות לישיבה
דחופה; במשך כשעה הם יושבים ומפצחים
בוטנים בשתיקה, כדי להעביר את הזמן ואז יוצאים שלושתם אל העיתונאים הצובאים על דלת
המשרד ואומרים משהו כמו: &quot;יש לנו אמון מלא במערכת. עיקר המשבר מאחורינו. כלכלתנו
איתנה ורוחנו אסור שתפול. צאו לרחוב ועשו קניות!&quot;

&lt;/div&gt;</description><pubDate>Mon, 13 Oct 2008 11:51:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=10025910</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=10025910</comments></item><item><title>לרדת מהסיר</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=9832386</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;הזמן הוא ספטמבר 1952 ומחזור הבחירות הנשיאותי בארצות הברית נמצא פחות-או-יותר באותו שלב שבו הוא נמצא עכשיו. אייזנהאואר בחר לא מכבר את ריצ&apos;רד ניקסון כמי שירוץ לצידו כסגנו. ניקסון אמור היה להביא מרץ-נעורים ותגרנות פוליטית לשידוך, אלא שאז חלה תפנית בעלילה שתהיה מוכרת למדי לצופי חדשות ישראלים בני זמננו: עיתונאי אחד גילה שאנשי עסקים קליפורנים העבירו קרן של 20,000 דולר לרשותו של ניקסון, לכאורה כשוחד. במחירים של אז היה מדובר בלא מעט כסף.אייק בעל התדמית הצחה כשלג לא רצה, כמובן, להדבק בשחיתותו של ניקסון. היכרות אישית לא הייתה ביניהם, ככה שלא היתה סיבה רגשית או נאמנות מיוחדת שהיתה אמורה לגרום לאייק להסס. כל יועציו הפוליטיים עצו לו את אותה עצה ממש: להפטר מניקסון ויפה שעה אחת קודם. אלא שאייק עוד התלבט ולא רצה להחפז להכתים את ניקסון בטרם התברר לו במה מדובר ומה חושב הציבור.כמה ימים של היסוס עוברים ככה וניקסון קצר-הפתיל מתבשל לו בפנים מאדימות. לבסוף מתקשר אליו אייזנהאואר אך לא אומר דבר ברור לכאן או לכאן. סבלנותו של ניקסון לחוסר ההחלטיות האייזנהאוארית פוקעת והוא פולט לעבר אייק את המשפט המעודן הבא: &quot;יש ז&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sat, 30 Aug 2008 15:42:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=9832386</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=9832386</comments></item><item><title>תקומתה של מזכירת המדינה</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=9754133</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;בשנות החמישים והשישים התחולל לו בגרמניה (המערבית) מה שכונה Wirtschaftswunder, או נס כלכלי. האומה הגרמנית הפשילה שרוולים וניגשה לעעשות את מה שגרמנים יודעים לעשות לא רע בכלל: לייצר. התעשיות שחרבו במלחמה קמו מחדש כמו עוף החול מבין ההריסות והדויטשמרק הפך בתוך זמן לא רב מבדיחה לא מוצלחת, למטבע איתן ולמטבע רזרבה דה פקטו בחלקים נרחבים של העולם. הוא שמר עלתפקידוזה היטב במשך שנים עד שהוריש אותו לבנו הצעיר, שאותו אנו מכנים כיום יורו (או ארו, אם לדייק באמת).

בד בבד עם השיקום הכללי - למעשה כפועל יוצא שלו, בואו לא נשלה את עצמנו - זכתה גרמניה המכה-על-חטא גם לשיקום מוסרי בקרב אומות העולם ואפילו ישראל מיהרה להתפייס עימה, התפייסות ששכרה בצידה. הרבה אנשים אמרו אז שהגרמנים השתנו, שכבר לא יהיו אותה אומה שוחרת עליונות ומחרחרת מלחמה כפי שהיו קודם לכן. אבל התסריטאי היהודי-אמריקאי המבריק בן הכט לא היה אחד מהם. כשאמרו לו שהגרמנים השתנו הוא נחר בבוז ואמר: אתם חושבים שהגרמנים השתנו? אני אומר לכם שהם לא השתנו כהוא זה; הם רק נחים.

באמרתו של בן הכט - אמירה שעוד מוקדם לאמר, לעניות דעתי, אם נכונה היא או אם לאו&lt;/div&gt;</description><pubDate>Fri, 15 Aug 2008 22:58:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=9754133</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=9754133</comments></item><item><title>רב-שיח של חרשים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=9616952</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;רוב האנשים לא אוהבים לשנות את דעתם. זו לא התובנה הכי מעמיקה בעולם, אני
יודע, אבל בכל זאת יש בה יותר ממה שפוגש את העין במבט ראשון. אנשים
שנכונים באמת לנהל דו-שיח - כולל החלק הלא נעים הזה של הקשבה לדעת הזולת,
כן? - הם מיעוט קטן ונרדף. כל השאר נאחזים בדעותיהם, שהתקבעו מתישהו בעידן
הפרקמבריון ולא השתנו מאז, כאילו היו גלגל הצלה בלב ים סוער.ומה
בכך, אני שומע אתכם שואלים. מה החידוש הגדול? ובכן, מצב עניינים זה מרתק
במיוחד לאור העובדה שלמרות העדרה הכמעט-מוחלט של הנכונות להשתכנע - שנדמה
לי שאפילו נמצאת בירידה לאחרונה, אם כי אף פעם לא הייתה נפוצה מאוד -
למרות זאת, רוב האנשים אוהבים מאוד לנהל דיונים! למעשה ניתן לאמר בלי
הגזמה יתרה שהנכונות להתווכח עולה ביחס הפוך לנכונות להקשיב, אצל רוב בני
האנוש.היכן ניכרת תופעה עצובה זו יותר מכל?
באינטרנט, כמובן. כל יום ביומו מתמלאים להם מחדש הפורומים, אתרי החדשות,
פלטפורמות הבלוגים למיניהן ואפילו דפי השיחה בויקיפדיה, בעוד ועוד
טרה-בייטים של הגיגים, תגובות ושיחות לכאורה, שאינן אלה תשפוכת של דעותיהם
הסטטיות והחשובות-עד-אין-קץ של המשרבטים. עכשיו
חשבו&lt;/div&gt;</description><pubDate>Mon, 21 Jul 2008 15:04:00 +0200</pubDate><author>tzvika.barenholz@gmail.com (f1list)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=99556&amp;blogcode=9616952</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=99556&amp;blog=9616952</comments></item></channel></rss>