נימוקים של צורה ותוכן

1. מה שהכי כואב זה שהשחקנים האהובים והמסורים ביותר הם אלה שבעטו בדלי אתמול באתונה: דני אגר, ביום האחרון של עונת הבכורה הפנטסטית שלו כשחקן הרכב, שכח פתאום מה זה קו נבדל; מה זה חיפוי; מי זה אינזאגי. מילא אגר הלא מנוסה - צ'אבי אלונסו שכח שלא עושים פאולים על סף הרחבה מול קבוצה שיש לה את פירלו. על מה שבולו זנדן שכח, כבר באמת עדיף לא לדבר. מפחיד לחשוב שחמש דקות אחרי כניסתו של הארי קיואל, כבר התחלתי להתגעגע להולנדי המחפף.

2. לעומתם היו כמה שחקנים שקנו את עולמם במשחק הזה: מאסצ'ראנו הבלתי נלאה, דירק קויט שהבקיע שער מצמק בדקה ה-88, וחדור אמונה רץ לקחת את הכדור לחצי. על ג'יימי קראגר באמת אין מה להכביר מילים. אפשר כבר עכשיו לתת לו חוזה לעוד שש-שבע שנים כשחקן, ומשם והלאה כמנג'ר. בניגוד לכל מיני שדרים ופרשנים אני גם הייתי מאוד מרוצה מג'רמיין פנאנט, שעשה הרבה צרות להגנה של ברלוסקוני. אם היה לנו משהו דומה לזה גם באגף שמאל, המשחק היה נגמר אחרת. אולי גם הפרמייר ליג.

3. העיתונאי שיצליח להוציא מבניטז הסבר למה בדיוק היה צריך להחליף את פינאן בארבלואה שם בסוף, יהיה ראוי לפרס פוליצר. אני מחזיק מעצמי בניטזולוג, אבל האקט הספציפי הזה נשגב מבינתי.

4. ולמען הפרוטוקול: הגול הראשון של פיפו הובקע ביד. לא בכתף, לא בצוואר, לא באוזן. ביד. למראדונה יש חבר איטלקי חדש. ההבדל הוא שלפחות למראדונה היו הביצים להודות במעשה ידיו.

5. הערה קטנה לקורא יורם ארבל: לעץ הנורבגי הקשוח שבצד שמאל של ההגנה שלנו קוראים יון ארנה ריסה, בעוד שלחבר המנוח של פול מקרטני, למשל, קראו ג'ון. אתה בטח לא רוצה שנקרא לך ג'ורם ארבל, נכון? אז בבקשה.

6. אוהדי כדורגל בעלי IQ גבוה משש עשרה נוהגים להתייחס להפסדים בצורה פילוסופית משהו: לחפש את הצדק הפואטי, להתפלש באירוניה, לנסות להזדהות עם שמחתו של הצד השני. בכל זאת עברנו את בארסה וצ'לסי, הם אומרים לעצמם; בכל זאת אנחנו גנבנו להם לפני שנתיים, אז גם להם מגיע. ולהיות סגנית אלופת אירופה זה גם לא דבר של מה בכך. לכל מתרצי התירוצים האלה, לכל הפילוסופים בשקל, לכל האוניברסאליסטים והאקזיסטנציאליסטים למינהם, לכל יפי הנפש - רק שלוש מילים יש לי בשבילכם: סגנות זה קדחת. ק-ד-ח-ת.