לויד בנטסן עלה ביום שלישי שעבר לטקסס הגדולה שבשמיים, בגיל שמונים וחמש. יחד איתו מתה קצת איזו חתיכה מהמפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית. אתם יודעים באיזו חתיכה מדובר: זו שידעה, רחמנא ליצלן, לזכות באיזו מערכת בחירות פעם ביובל.
ארבע פעמים היה בנטסן מועמד לסנאט מטעם המפלגה הדמוקרטית בטקסס ובכולן ניצח. בפעם הראשונה הוא גבר על ג'ורג' בוש האב, שהיה כבר אז (1970) חיה פוליטית מיומנת ומנוסה ביותר. בפעם הרביעית (1988) הוא הצליח להבחר מחדש למושב שלו בסנאט למרות שהמפלגה הדמוקרטית ספגה, בהנהגת דוקאקיס, את אחת מהמפלות הצורבות ביותר בתולדותיה ולמרות שהשם של בנטסן עצמו היה כתוב על הכרטיס המפסיד כמועמד לסגן נשיא.
ב-1993 הוא התפטר מהסנאט כדי להיות שר האוצר של קלינטון. הנער מארקנסו הספיד אותו השבוע ואמר שהיה לו "massive impact” על ההתאוששות הכלכלית של אז. בין אז להיום, הוא הספיק גם לעטר את בנטסן, שהיה מרותק בשנותיו האחרונות לכיסא גלגלים, במדליית החרות הנשיאותית, כפי שניתן לראות בתמונה.
לויד בנטסן ייצג מין נכחד (או לפחות בסכנת הכחדה) של נבחרים דמוקרטיים. כאיש עסקים לשעבר וכפרגמטיסט, הוא ידע לפנות לבוחרים השמרנים של טקסס ולזכות בתמיכתם, למרות שהיה בעד הזכות להפלה ומהפעילים הבולטים בסנאט למען זכויות האדם והאזרח. הכח האלקטורלי הזה הוא שהניע את הטרגדיה היוונית הידועה בשם מייקל דוקאקיס לבקש ממנו להיות מועמד לסגן נשיא ב-1988. דוקאקיס קיווה כך לגרוף את 29 הקולות של טקסס בחבר האלקטורים. בדיעבד אין ספק שהמפלגה הדמוקרטית הייתה יוצאת נשכרת אם הייתה מחליפה את המקומות ביניהם. ניצחון בטקסס היה אז בא בחשבון. אפשר גם לקבוע במידה רבה של ביטחון, שמסצ'וסטס לא הייתה נופלת בידי הרפובליקנים.
בסופו של יום, כשנספרו קולות האלקטורים, נודע כי בוש קיבל 426 מהם, לעומת 111 לדוקאקיס. קבלו ציון לשבח אם שמתם לב שהמתמטיקה לא מסתדרת. אלקטורית אחת ממדינת וסט וירג'יניה, מרגרט ליץ' שמה, שהייתה אמורה להצביע לדוקאקיס לפי תוצאות הבחירות, בחרה לבגוד בשולחיה ולהפוך את הסדר. במקום להצביע לדוקאקיס כנשיא ובנטסן כסגן, היא הצביעה לבנטסן כנשיא ולדוקאקיס כסגן. כל המקורות שעוסקים באנקדוטה הזו מציינים שהיא עשתה זאת כאקט של מחאה, כדי לעורר את תשומת לב הציבור ליכולתם של האלקטורים להתעלם מקולות הבוחרים ששלחו אותם.
אני מעדיף לחשוב שהיא עשתה מה שעשתה כדי לרשום בספרים ולו קול בודד אחד ויחיד, למי שיכול היה לקחת את כל הקופה. הקול האחד שקיבל לויד בנטסן בחבר האלקטורים של 1988 מישיר מבט אל פניהם של פרנסי המפלגה הדמוקרטית מאז ומעולם ומזכיר להם, במבטא דרומי עמוק, את מה שפעם אחר פעם הם מסרבים ללמוד:
די כבר עם הדוקאקיסים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
