נימוקים של צורה ותוכן

כשיעקב גלעד ויהודה פוליקר כתבו את השיר "אני רוצה גם", הם בודאי ראו מול עיני רוחם את מתן וילנאי, בעמדו על הבמה מול חברי מרכז מפלגת העבודה. “אני רוצה אקדח קטן שפותח דלתות וסוגר עניין", הוא עומד וזועק למען יפקידו בידיו את תיק הביטחון, לו הוא ראוי מכוח ציווי עליון ונשגב. אז אתה רוצה, סבתא שלי הייתה אומרת. נו שוין, לרצות מותר.

בעלי הזיכרון הבינוני-עד-טוב ודאי יציינו לעצמם שזו לא הפעם הראשונה שוילנאי מעורר מהומה על תפקיד שלא נפל בחלקו. הלא לא מזמן היה הוא המועמד הבטוח לרמטכ"לות, אותה איבד לאחר שיריבו יצחק מרדכי עקף אותו כל הדרך למשרד הביטחון ומינה את מופז במקומו. התגובה אז הייתה זהה לחלוטין לתגובה היום: מגיע לי, נשדדתי, אני ואני ואני. הילדותיות הזו מזכירה לי יותר מכל את פליטי ההיי-טק שלאחר התפוצצות הבועה, שסיפרו למי שרק מוכן היה לשמוע, שבמרץ 2000 היו להם אופציות בשווי של עשר מיליון דולר על הנייר. שר הביטחון על הנייר וילנאי ראוי לאותה תשובה שהם קיבלו אז: אף אחד לא הבטיח לכם כלום. רק לילדים חולי סרטן, לא עלינו, יש עמותות שמגשימות את החלומות שלהם. שאר בני האדם נאלצים להתאכזב לפעמים.

לפני אי אילו שנים, פצחו שני העיתונים היומיים הגדולים בישראל במבצע וולגרי משהו: הן הדיחו את מגישי תכניות הרדיו בצהריים להתקשר לבתיהם של אזרחים תמימים, ולהעניק להם חופן שקלים חדשים באם ישכילו לענות "אני קורא מעריב" או "ידיעות אחרונות יש רק אחד", תלוי באיזה עיתון, תלוי באיזו רשת. עקרות הבית הנואשות נאלצו לבחור צד בבוא השעה היעודה. יום אחד התקשרה שוש עטרי מרשת ג' לביתו של מן דהו, כשבאמתחתה פרס מטעם מעריב. אלא שהאזרח ביש המזל ענה בקול גדול: "ידיעות אחרונות יש רק אחד!”. או אז אמרה לו עטרי, בטון שחציו שמחה לאיד וחציו רחמים: “הפעם הימרת על הסוס הלא נכון".

אולי הגיע הזמן שמישהו ילחש על אוזנו של מתן וילנאי שגם הוא, מה לעשות, הימר בפריימריז על הסוס הלא נכון. עכשיו שיאכל בשקט את הדייסה שהוא בישל.