נימוקים של צורה ותוכן

לקראת סוף עונת הדאבל של הפועל תל אביב אמר לי חבר שאוהד אותה: לא רק שלא משנה איך מנצחים אלא עדיף לנצח 1-0 קטן מגול דרדלה של השופט בדקה ה-90 בנבדל ברור מאשר להביס 5-0 במפגן סוער של התקפה. לא הבנתי אותו אז. אבל אמש, כשגול דרדלה מרגליו של הבלם הפיני סמי היפייה הספיק כדי להביא לליברפול שלוש נקודות יקרות בויגן, זה היכה בי פתאום. הו כמה שהוא צדק.

התזמון לא היה יכול להיות טוב יותר לשוב לדרך הניצחונות: אחרי נקודה אחת מארבעה משחקים - הרצף הארוך ביותר ללא ניצחון בעידן בניטז - מצאנו את עצמנו על סף משחק חוץ בעייתי נגד קבוצת צמרת אחת (ויגן) ומייד אחריו ביום שלישי הבא עלינו לטובה עוד מפגש פיסגה נגד ארסנל. בניטז בחוכמתו נתן מנוחה לסיסוקו וקראוץ' כשהציב במקומם את דידי המן ורובי פאולר. אולם לג'רארד לא ניתנה מנוחה: התבוסה בצ'ארלטון לימדה כנראה את הרפא שג'רארד הוא לא שחקן שאפשר להחליף. גם זה לקח ששווה שלוש נקודות לפחות.

האופטימי שבאוהדי ליברפול לא יכול להתעלם מבצורת השערים, מההזדקקות הסמלית לשער של היפייה (לראשונה זה 47 משחקים, מאז הוולה האדיר שלו שניצח את יובנטוס באנפילד שנה שעברה) משום שהחלוצים לא נראים כמי שיכלו לפגוע בשער גם אם לא היה שם שוער. אולם הפסימי שבהם לא יכול לשכוח שביום רע של אלונסו, ג'רארד (בסטנדרטים שלו), מוריינטס ורייסה עדיין ליברפול ניצחה בחוץ קבוצת צמרת, אם גם כזו שחסרה כמה שחקנים. אפילו דודק נראה היה כמי שנזכר איך משחקים כדורגל, לראשונה מאז איסטנבול.

ובינינו, הניצחון אינו העיקר. כשאתה אוהד קבוצה כמו ליברפול אתה הולך, כמו בשיר של אפרים שמיר, כדי לנדוד, ולא כדי להגיע. ואם מדי פעם בנדודיך אתה זוכה לחוות שער ניצחון מתוק של אליל נורדי, היש קצפת טובה מזו לשים על גג העוגה?