נימוקים של צורה ותוכן

בסוף השבוע הקרין ערוץ 23 בלופ ביוגרפיות מקוצרות של נשיאי ארצות הברית לפי הסדר ומקובצים לפי תקופות, פרי עבודתו של ערוץ ההיסטוריה. היה די משעשע להיווכח איך המפקדים העליונים השנויים במחלוקת ביותר הופכים לאחר כמה שנים למי שההיסטוריה (שלא לאמר הצד השני של המפה הפוליטית) מתפייסת עימם ומכירה בדיעבד בגדולתם שנעלמה, משום מה, מעיני האומה בזמן אמת. כאילו פרספקטיבה של כמה עשרות שנים מטשטשת את ההבדלים הפוליטיים. כאילו מעשיו של נשיא שמת מזמן הם פסק דין חלוט שאין להרהר אחריו.

הארי טרומן, למשל, שנחשב בזמנו לאחד מהאנשים הכי פחות מוכשרים וראויים שנקלעו למשרד הסגלגל, לחוואי בור ממיזורי שהסתכל במבט מזוגג על הכפתור האדום, תהה "מה זה עושה?" והחריב את הירושימה ונגאסקי. בני זמנו, ואייזנהאור בראשם, האשימו אותו בכך שנתן לברית המועצות להפיץ את הקומוניזם באין מפריע; שעשה טעות אחת כשאיבד את סין בלא קרב וטעות שנייה כשנלחם על קוריאה. הארי טרומן עזב את הבית הלבן עם 23% תמיכה. אבל היום פתאום נזכרים שהטלת הפצצה הייתה כביכול מהלך שהציל יותר חיים משלקח; נזכרים באי אלו צעדים שנקט טרומן למען זכויות האזרח של השחורים - אף שבינואר 1953 עדיין היו אלה מקופחים באופן מזעזע. נדמה שמה שהשתנה אינן ראיות חדשות שצצו בגנזכים הפדרליים. אלא שפשוט כעת מחפשים את החיובי במקום.

טרומן הוא אולי דוגמא קיצונית, אבל כמעט כל נשיא משוקם בפוסט מורטם: השמאלנים סולחים לרייגן, הובר וקולידג' על המדיניות הכלכלית הימנית ונזכרים במדיניות החוץ של הראשון ובחוסר האונים האמיתי של שני האחרונים נוכח המשבר הכלכלי. מדיניות חוץ היא גם מה שגואל את ניקסון העבריין בעיני ההיסטוריה. הימניים אולי עוד לא מוכנים לשקם את תדמיתו של קלינטון הנואף, אך הם בהחלט חוזרים בהם מהטענות נגד קנדי, ג'ונסון ורוזבלט, שהיו שנואים לא פחות ממנו בזמן אמת. לינקולן הוא קונצנזוס אף שלפני ואחרי מלחמת האזרחים היה שנוא על ידי חצי האומה עד כדי רצח. התרגיל המסריח שעשו אדמס וקליי לג'קסון ב-1824 הוא מעין קוריוז. תארו לעצכם כמה רגש היה מעורב בו אז.

והאמת היא שכל כך הרבה דברים קורים לך בארבע שנים של ניהול האימפריה הזו, לא כל שכן בשמונה. כל כך הרבה החלטות אתה צריך לקבל, שבסופו של יום אתה חייב לבחור את התשובה הנכונה לפעמים, ולו רק הודות לחוק המספרים הגדולים. אפשר לבחור להתמקד בשגיאות או בהישגים. זו לעולם ברירה שאומרת הרבה יותר על המתבונן מאשר על הנושא.