נימוקים של צורה ותוכן

"עושר העמים", או בשמו המלא "מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של של עושר האומות", הוא ספר מונומנטלי, לא רק בגלל (או בזכות) אלף ומשהו עמודיו; לא רק בזכות (או בגלל) שלקח לי משהו כמו שלושה חודשים לצלוח אותו (לא רע בכלל, בהתחשב שמדי פעם עשיתי הפסקות כדי להסניף קצרים של או הנרי); אלא משום שרוב המדיניות הכלכלית הקיימת בעולמנו היא בהכרח אחת מהשתיים: או שהיא מדיניותו של אדם סמית', או שהיא מדיניותם של המבקרים שיצאו נגדו. אפשר לאהוב או לשנוא את אדם סמית. אבל להתעלם ממנו אי אפשר.

האמת ששיקרתי למען האמצעי הרטורי: גם לשנוא אי אפשר, לא לגמרי. העמדות הליברליות הקיצוניות של סמית אמנם מנוגדות במידה רבה למרקסיזם ולסוציאליזם בכלל, אבל הנסיון לצייר אותו כדארוויניסט כלכלי אכזר של השוק החופשי נידון מראש לכישלון: ראשית, משום שדארווין נולד בערך שני עשורים אחרי שסמית מת ושנית משום שלאדם סמית, אולי בגלל הרקע הסקוטי שלו, אולי בגלל שהיה יתום - יש רגישות לסבלם של העניים, אלמנט הנעדר לחלוטין מחשיבתם של הוגי דעות כאיין ראנד או מילטון פרידמן. האופן שבו הוא בונה את עמודי התווך של הכלכלה הליברלית אינו מתלהם. הוא לעולם אינו מאשים את בני המעמדות הנמוכים במצב הכלכלי הגרוע באשר הוא, אלא לעולם את הסוחרים העשירים ובעלי האדמות. די מדהים שסמית אומר, אמנם בסגנון מעודן ובאנדרסטייטמנט בריטי טיפוסי, דברים הרבה יותר חמורים ומעליבים על בני המעמדות העליונים משמרקס ואנגלס אי פעם אמרו: את הטינה הגורפת ביותר הוא שומר לסוחרים העשירים הדורשים מכסים גבוהים על היבוא וסובסידיות ליצוא כדי להעמיק את כיסם; את הזלזול העמוק ביותר לפקידי הממשל שנענים להם בטמטומם.

גם מרקס ואנגלס, כמובן, טרם נולדו בעת שהספר נכתב. הוא יצא לאור ב-1775, אף שפרקים נרחבים ממנו היו כתובים עוד בשנות השישים ונשאו כהרצאות באוניבריסטת גלזגו. יש רגעים ממש משעשעים מבחינה היסטורית בקריאה בספר בשנת 2006: לקח לי לא מעט זמן להבין שכשאדם סמית אומר "המהפכה" סתם, הוא מתכוון לזו של אוליבר קרומוול; כשהוא אומר "התקריות האחרונות" הוא מתכוון למלחמת העצמאות האמריקאית, בשלב ההוא עוד לא יותר מתקריות; כשהוא מסכם בחומרת סבר את החוב הלאומי של ממשלת בריטניה הוא נוקב בסכום של מאה ומשהו מיליון פאונד. היום יש לפחות 10,000 אזרחים פרטיים בממלכה המאוחדת שיכולים לשלם את מה שהיה אז חוב לאומי בלתי נתפס ובלתי ניתן לגאולה. בכל זאת עברו כמה שנים.

עוד אלמנט שהפתיע אותי, מההיבט ההיסטורי בספר, הוא האופן המשוחרר שבו מביע סמית עמדות מסוימות: הוא יוצא נגד הכנסייה והדת בכלל. הוא סונט במלכים ובשרים בלי לטרוח אפילו להסוות את הביקורת. כיצד לא חשש, בכותבו המאה ה-18, שמישהו מהסוחרים העשירים, הפוליטיקאים רבי העוצמה או שליטי הארצות שנגדו כתב ידאג לערוף את ראשו? לתומי סברתי שחופש הביטוי אז היה הרבה פחות ממה שגיליתי בכתבי אדם סמית. אולי סמך על כך שהמלכים יתעצלו לקרוא אלף עמודים. ואולי הנטייה שלנו לראות את כל הזמנים שלפנינו כפרימיטיבים אינה נכונה אחרי הכל.

החומר הכלכלי עצמו מאוד מאוד מעניין ומאוד מאוד רלבנטי, אם כי כדי למצוא את העניין צריך לחצות לפעמים הרבה שעמום: קצרנות אינה נמנית בין תכונותיו הרבות של פילוסוף הנאורות, מה גם שבכל זאת יש דברים שהתיישנו בינתיים. אפשר להשתגע כשהוא סוטה פתאום לחמישים עמודים על מחירי התירס במאות ה-16 וה-17. מי שאינו היסטוריון של התקופה יכול בשקט לדלג על החלקים האלה ולהתרכז בפרקים החשובים: ההתקפה על השיטה המרכנתליסטית, שכתובה ביד אמן ובשנינות ארסית משובבת נפש וכוללת את המטאפורה המפרוסמת "היד הנעלמה"; הפרקים הסוגרים את הספר העוסקים במיסוי ובחוב לאומי;  והפרק על חלוקת העבודה (התמחות) בראשית הספר.

כשסיד מאייר כתב את משחק המחשב Civilization, הוא הכניס לתוכו פלא עולם בשם 'חברת הסחר של אדם סמית'. אם אני זוכר נכון היא הייתה גורמת לשווקים בערים השונות להרוויח הרבה יותר כסף משיכלו בלעדיה. אין סיכום טוב מזה למשנתו של האיש: סחר חופשי וחרות לכל (הוא אפילו יוצא נגד העבדות, אם גם לא משיקולים מוסריים פרופר). למעלה ממאתיים שנה עברו והעולם טרם הפנים לחלוטין את המסר: אם הילדים שמפגינים נגד הגלובליזציה ומתפרעים בכנסים של ארגון הסחר העולמי היו קוראים את סמית אולי הם היו מבינים כמה מוטעה הוא הכיוון אליו הפנו את זעמם.

אדם סמית מצידו, לו יכול היה לשוות בנפשו שאי פעם יהיה אירגון כמו ה- WTO, היה ללא ספק בוכה מאושר.