אחת מההחלטות הקבועות שאני מחליט כנוהג הנוצרים כל שנה כאשר השנה החדשה עומדת בפתח, היא להפסיק לנבל את הפה או למצער, לצמצם את השימוש הנלוז שאני עושה במלים גסות בשלל שפות. אני עושה את זה לא מתוך התחסדות או פורטיניות (אלוהים אמנם אינו קיים, אבל הוא בטח יודע בכל זאת שאיני אף אחד מאלה). זה פשוט נראה לי כמו משוכה שאדם כותב או אדם שמתיימר לכתוב, פשוט חייב לעבור. אי פעם שמעתם את עמוס עוז מקלל? ובכן, פעם אחת כן: שמעתי אותו אומר לזיין, אבל גם זה אגב סיפור שכל עניינו הייתה המילה הזו, השורש שלה והדברים המעניינים שקרו בגללם בימי ראשית המדינה. אנשים כותבים לא מקללים. בכלל אנשים איכותיים מקללים מעט מאוד. הנה פיסה של היגיון הפוך וקלוקל: אם לא אקלל אולי אהיה איכותי. יה רייט.
על על פנים החלטה היא החלטה וכל פעם מחדש אני חוזר אליה ומצליח להתקדם, גם אם בצעדים קטנים. את המילה הערבית המייצגת את איבר המין הנשי לא הוצאתי מפי הרבה זמן, כמו גם את כל נגזרותיה, אשר חלקן כזכור הוכרזו על ידי בית המשפט כמחמאות. גם ברוסית אני יותר מעודן וכבר איני משתמש במילת הב' האסורה. בכביש אני לא מקלל בכלל, יותר מפחד מאשר מכל סיבה אחרת. אבל גם מתוך שלא לשמה בא לשמה לפעמים.
הבעייה מתחילה כאשר אתה רוצה לומר משהו אך לאחר שאתה מעביר אותו במסננת הגסויות הוא נותר עילג, מטופש, או במקרה של בדיחות: לא מצחיק. הנה כמה דוגמאות שקרו לי באמת:
- אל תקרא לי אחי ואל תעשה אהבה עם אחותי
- אימו של שופט המשחק עוסקת במקצוע העתיק בעולם
- לא מאיימים על יצאנית באבר מין
- אתם תקראו לי המפקד ואני אעביד אותכם ממש קשה (טוב, זה לא קרה לי באמת. אני מודה)
הרעיון ודאי מובן. יש מצבים שבהם אפילו נזירות אומרות יופטויומאט, אולי בלטינית. לפעמים צריך לקרוא לילד בשמו. אבל בכל שאר המקרים, הפעם אני מבטיח: בלי לנבל את הפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
