נימוקים של צורה ותוכן

http://www.nytimes.com/2005/12/16/politics/16program.html

הניו יורק טיימס חושף, שהחל מכחודש לאחר 9/11 ובמשך השנים מאז הסמיך ג'ורג' דאבליו את ה-NSA לרגל אחר אזרחי ארצות הברית ואחרים בתוך שטחה ובעיקר לצותת לשיחות הטלפון של פרטים בלא צו בית משפט. בכך הפר הנשיא את החוקה, ליתר דיוק את התיקון הרביעי, המגן על אזרחי ארצות הברית מחיפושים והחרמות לא חוקיים. התקדימים המשפטיים הם חד משמעיים: אלף, שהממשלה האמריקאית לא מרגלת אחר אזרחיה ובית, שהיא חייבת להשיג צו משופט לכל חיפוש או התקנת ציתות. אין זה משנה איזו זרוע של הממשל מבצעת את הפעולות. אם הן נעשות ללא אישור שופט - הן לא חוקיות.

ייאמר אולי לזכותו של הטקסאני, שהוא מקיים את מורשתו של הארי טרומן: "The buck stops here". בניגוד לניקסון, אליו עוד נחזור בהמשך, בוש אינו מתחבא מאחורי עוזרים ויועצים: הוא הכריז אתמול כי הוא אכן אישר את כל מה שהטיימס טוען. כפוליטיקאי מיומן המודע לחשיבות הספין ויודע שההגנה הכי טובה היא ההתקפה, הוא האשים את העיתון שחשף את הסיפור בסיכון הבטחון הלאומי. רוצה לאמר: לא הריגול הלא חוקתי הוא הבעיה אלא חשיפתו העוזרת לטררוריסטים להתגונן. בוש הוסיף שהעם האמריקאי מצפה ממנו לעשות הכל כדי להגן עליהם והוא ימשיך לעשות כן.

היוהרה שבדברים האלה מזכירה מאוד את ריצ'רד מילהאוס ניקסון: אני יודע הכי טוב. אני נשיא פופולרי בכהונה שנייה. מי הם העיתונאים אויבי העם והמולדת שיעמדו בדרכי? כשבנימין נתניהו היה ראש ממשלת ישראל ואיזה חבר כנסת הציע איזו מדיניות המנוגדת לעמדה האמריקאית הוא רעם עליו: "אתה רוצה לסבך אותי עם נשיא בכהונה שנייה?!" יש משהו שגורם לנשיאים הנבחרים מחדש להרגיש כל יכולים. ואז הם עושים שטויות. הם משקרים כששואלים אותם שאלות חטטניות על מה הם עשו עם המתמחה שלהם, למשל. הם זורקים את החוקה לפח. דברים כאלה.

אני מאוד אתרשם מהיכולת הפוליטית של בוש אם הוא יצליח לחמוק מהקליע הזה. הקונגרס (שמנהיגיו ידעו על הציתותים ותודרכו באופן שוטף על ידי הבית הלבן) צריך לפתוח הליכי הדחה או לפחות למנות שופט חוקר מיוחד. העבירות אינן מוטלות במחלוקת משפטית וגם לא במחלוקת עובדתית מאחר ובוש הודה. הטיעון שאומר שבעולם שאחרי 9/11 הכללים השתנו הוא שקוף ומטופש. אם אתה לא אוהב את החוקה אתה יכול להציע תיקון. עד אז היא מחייבת אותך, אפילו אם אתה הנשיא. בעצם, במיוחד אם אתה הנשיא.