נימוקים של צורה ותוכן

א.

 

כשאתה נוסע בכיוון ירושלים בכביש מספר אחת, בערך במחלף בן שמן, ליד ההשתלבות עם כביש האגרה, ניבט מימינך מחזה נדיר של מבנה המתנשא לגובה ניכר ומתפרש על רוחב ניכר לא פחות ומכוסה כולו אורות. סבתי, שתהיה בריאה, בכל פעם שאנחנו חולפים במקום מדמה שהיא רואה אונייה אשר אורותיה מרצדים בחשכת הלילה. כל פעם מחדש מי מאיתנו משנן איתה עובדות גאוגרפיות ידועות הסותרות את התאוריה הימית שלה. היא כמובן מסכימה מייד ומתנצלת אלף פעמים על השטות שאמרה. אבל המבט שלה ממאן לעזוב את המראה הזוהר הבורח אחורה וראשה מסתובב איתו. וכאמור, בפעם הבאה שניסע כולנו יודעים שהיא תראה שם אונית נוסעים מפוארת שוב.

ב.

 

הסיבה שאני מזכיר את האנייה הזו שבלב היבשה (אם מישהו יודע מה זה, אגב, ראו את עצמכם מוזמנים לספר לי), היא שלאחרונה אני תוהה אם בני אדם באופן כללי ואני באופן פרטי לא נוטים לחיות את חיינו יותר מדי לפי האפשרי, הסביר והמיושב במקום להעיז, להסתכן ולהתנסות. כמה אנשים הולכים לאוניברסיטה ללמוד משפטים, חשבונאות או הנדסת תוכנה? וכמה מהם חלמו כזאטוטים לעסוק במקצועות עתירי הזוהר האלה? אני למשל, אם להאמין לאמא, רציתי להיות נהג משאית. אחר כך שיניתי את דעתי ורציתי להיות כבאי. באיזשהו שלב רציתי לנגן בכינור לפרנסתי אך זה עבר מהר מאוד כשהמורה הרוסי הקשוח שלי בקונסרבטוריון ציווה עלי להתאמן שש שעות ביום (תנגן אתה בכינור שש שעות ביום, זעם הילד שבי כנגד הממסד). בכל מקרה, באף שלב לא חלמתי לתכנת. כשמישהו בעולם העסקים, למשל, מסביר לכם שמה שעושה לו את זה זו תקינה חשבונאית או רווח למניה, אל תאמינו. גם הוא בטח רוצה להיות כבאי עמוק בפנים.

 

ג.

 

אז למה עשינו את זה, אתם שואלים בוודאי.  האם יש איזה גורל פולני שגורם לנו לזנוח את החלומות שלנו ולעשות דברים שגרתיים יותר? האם זה הגיל שעושה את שלו? אני חושב שלא. בגיל המתקדם של עשרים וחמש וחצי אני עדיין רוצה להיות כבאי או נהג מרוצים או פובליציסט. נייס וורק איף יו קן גט איט, הציניים שבכם בוודאי מסננים. אבל כמה מאיתנו באמת מנסים? וכמה מאיתנו עוצרים לחשוב לשנייה האם חיינו עוברים עלינו בהנאה השמורה למי שעושים מה שהם רוצים לעשות, חיים במקום שהם חולמים לגור בו ומתרועעים עם החוג החברתי שאנחנו אוהבים באמת? או אולי אנחנו האנדרואידים שויתרו על כל סיכוי למשהו מאלה בלי להתחרות עליו אפילו.

 

ד.

 

אני קורא לכל בני האדם במרחבי אי שם: לפני שאתם הולכים לישון תעצמו עיניים ותחשבו. אני אוהב את העבודה שלי? את החברה שלי? את החברים? האם משהו מחזיק אותם קרוב אלי שאינו אינרציה ושגרה ותו לא? שובו יום אחד לפני מותכם, כעצת המשנה; לא לאלוהים אלא לעצמכם. כל יום שעובר ואתם לא עושים משהו כדי לעשות את עצמכם יותר מאושרים בערב משהייתם בבוקר הוא יום שבוזבז עליכם וראוי היה להעניק אותו לקומבינציה אחרת של כרומוזומים. אנחנו חייבים את זה לכל מי שלא נולד ולכל האחרים גם כן. אנחנו חייבים את זה בעיקר לעצמנו.

 

ה.

 

ובפעם הבאה שמישהו מעשי אומר לכם שהאנייה שאתם רואים באופק היא איזה מבנה תעשייה מגליתי, תענו לו שאני אמרתי שזו אוניה. ולא משנה מה מישהו אחר חושב. ולא משנה מה אומר האטלס. עד שיוכח אחרת זו אוניה. אם הם רוצים שירדו מהאוטו ויבדקו.