נימוקים של צורה ותוכןכיס מלא מלמולים |
| 12/2005
בדעת מיעוט
בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא פארסה. גן ילדים ממוצע בשכונה טובה משיג אותו בכמה פרמטרים חשובים: הילדים מרשים לילדים מבחוץ לשחק בארגז חול שלהם. הם גם רבים פחות ומשיכות השיער הממשיות שלהם כואבות פחות מאלה המטאפוריות של השופטים.
ראש וראשון למפחתי מעמדו של העליון הוא אדמונד לוי, "המשקולת" שאיזנה את מינויה של פרוקצ'יה אצל חוגי הימין. בפסק הדין שהתפרסם אתמול בעניין עתירתם של הארגונים החברתיים כנד הפחתת הקצבאות של שנת 2003, סבר לוי בדעת יחיד כי יש לקבל את העתירה משום שהיא נוגדת את הזכות החוקתית לכבוד של השכבות החלשות התלויות בקצבאות.
נעזוב לרגע בצד את העובדה הפשוטה שאין חוקה וממילא אין זכות חוקתית כזאת. בואו ניזכר במה שקרה מוקדם יותר השנה: בג"ץ ההתנתקות. מי סבר בדעת יחיד שבג"ץ הוא מעין ממשלת על ז'בוטינסקאית ועליה לבטל את ההתנתקות משום ששתי גדות לירדן וגו'? נכון. אדמונד לוי. יש אנשים שפשוט אוהבים לאמר את ההיפך, לא משנה מה הנושא. לוי סבר בדעת יחיד שיש לכוף את ידה של הממשלה להיות ימנית במקרה אחד ושמאלנית במקרה אחר. אין ספק שהאלמנט העקבי היחיד בפסקיו, פרט לחוסר עקביות, הוא הנטייה הנרקיסית להיות בדעת יחיד.
אם מחר יעתרו הארגונים להגנת הצבע לבית משפט בדרישה שיכריז על שחור שהוא לבן, לוי ודאי יפסוק בדעת יחיד שהוא אפור. דעת הרוב, אם ללכת לפי בג"ץ הקיום בכבוד, תהיה שמבחינה פורמלית לא ניתן לקבל את העתירה כי העותרים לא ציינו בדיוק איזה חלק מהספקטרום של האור הוא שחור ואיזה לבן.
בין הפורמליזם, הפוליטיזציה, הארכנות והחשיבות העצמית של שופטי בית המשפט העליון בישראל, המוסד עצמו נמצא בשפל חסר תקדים. איפה בנימין הלוי כשצריך אותו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
