| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
לילות ניו-יורק: דיאן והדלת השחורה
יש דברים שקורים רק בניו-יורק. או לפחות, קורים לי רק בניו-יורק. בסדרת הרשימות הזו אספר על לילות ניו-יורק.
כבכל יום ראשון ישבתי עם ערן ב-Black Door. הפאב ריק, כרגיל, פרט לכמה חברים של וינס, המוזג. ברחוב עוברות שתי בחורות, עוצרות ומביטות פנימה, מתלבטות האם להיכנס. אני כבר אחרי משקה או שניים, מנופף להן להיכנס. הבלונדינית עושה פרצוף. חברתה דוחקת בה. הן נכנסות.
כיוון שהייתי זה שביקש שתיכנסנה, החלפנו כמה מילים. אבל אני ביישן, וגם ערן המנוסה בשיחות חולין מתקשה ליצור קשר. ממשיכים לשתות. וינס הוא החוליה המקשרת. הן שואלות מה לשתות. וינס מסתכל עלי ומציע קוניאק, כמוני. הבלונדינית דבקה בבירה. השנייה הולכת על קוניאק. וינס עושה דאווין, מפלרטט ומדליק את הקוניאק עם מצית. מתחילה שיחה סביב האפקט של שריפת הקוניאק. החומות עם הבנות מתחילות ליפול.
הפרצוף של הבלונדינית לא מוצא חן בעיני, אבל ערן דווקא מתלהב. ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות. אני מתחיל לדבר עם דיאן. דבר ראשון אני מתלהב מהשם, מזכיר לה את המזכירה של הסוכן קופר ב-Twin Peaks. את מכירה את הסדרה? יצא לך לראות? והנה השיחה מתגלגלת לנוסטלגיה. מתחילים לדבר על המוסיקה של שנות השמונים.
אני כבר קרוב לדיאן, ערן כנראה קרוב לקארי. אני לוקח את דיאן לאחורי הפאב, וינס מרשה לי להיכנס למחסן ולנגן מוסיקה. אני מנגן לדיאן שירים. אנחנו בוחרים רשימת השמעה. אנחנו מתואמים בטעם המוסיקלי. אחרי דקות ארוכות שם, כשזרועה כרוכה סביבי, אנחנו שבים לפאב. ערן כבר מתערבב עם קארי. עכשיו הוא לוקח אותה לאחורי הפאב, מעבר לפרגוד השחור.
אני עדיין ביישן, לא בטוח בכוונותיה של דיאן. ערן וקארי יוצאים מאחורי הפרגוד. קארי רוצה הביתה. רוצה שדיאן תיקח אותה. כנראה כבר שתינו יותר מדי. "אני הולכת לשים אותה בבית וכבר חוזרת", מבטיחה לי דיאן. ואני עדיין לא בטוח בכוונותיה. "את באמת תשובי?", אני מוודא. והן יוצאות. כבר מאוחר בלילה. בחוץ קר. מסתבר שקארי גרה מעבר לכביש.
כעבור חצי שעה דיאן חוזרת ואני שמח. כבר סוף הלילה. "נלך?" אני מעז לשאול. "נלך", עונה דיאן, מתעטפת בצעיף. איזה חמודה היא היתה.
בבוקר היא שואלת "מה אני אומרת לבוס? יש לי פגישה בתשע". מחפשת תירוצים. "תגידי לו שיש לך איזה עניין אישי", אני מציע. "לא צריך לפרט". מהצד השני של הקו הבוס מדווח שהיתה תקלה, ויש בלגאן, ואין צורך שהיא תגיע. בסוף הכל מסתדר, אני חושב.
אנחנו נפרדים. אין לי את הטלפון שלה. אבל זה לא סוף הסיפור. בסוף הכל הסתדר.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: