אני יושבת על הספה והכלב מולי.

בעוד כשעה יבואו לאסוף אותו ולמצוא לו בית חדש.

כבר ככ הרבה שנים שאני משקיעה בו, מטםפת ומטפלת. 

לקחתי אותו איתי מבית לבית והתנאי היחיד שהצבתי לו היה -"אל תפגע לי בילד".

הוא פגע. לא נורא, אבל פגע ומספיק כדיי להשאיר אותנו חוששים לקטנצ׳יק ככל שיגדל ויתרוצץ ברחבי הבית.

אז בבטן כואבת (ליטרלי. כולי גועשת מבפנים), אני נאלצת להפרד ממנו ועצוב לי נורא.

אוף לי,

אני מתגעגעת לבלוג. אוי כמה שאני מתגעגעת.

ללכתוב יותר מכמה שורות פייסבוק, ללקרוא אחורה בשביל להזכר (יתרון מטורף כשביטוח לאומי שולחים חוב ואני לא זוכרת איפה היתי ב2008. הבלוג זכר. טרו סטורי).

נבלעתי לתוך האמהות ואני לא מצטערת לזה לרגע. הצאצא בן 8 חודשים ואני מתענגת על כל שניה איתו, עד כדי התפטרות מהאופטיקה ותפקוד כאמאלה במשרה מלאה (פלוס לימודי ערב כושלים חלקית פעמיים בשבוע). בחיים לא היתי מאוהבת כמו עכשיו. הצוציק הבלונדיני ותכול העינים מנושק בלי סוף, מצולם מכל זוית ומפונק על ידנו כאילו היה לכל הפחות נסיך של מדינה ערבית קטנה ומלאת נפט. 

הזוגיות לאט לאט חוזרת למקומה, אחרי הטלטלות הצפויות מהצטרפותו של פיצ למשפחה. כל עוד האהוב מאשר לי להזמין פיצות בכמות בלתי מוגבלת (הו הרעב), נשמע שהמשפחה תמשיך לתפקד על מי מנוחות.

באופן שמפתיע אפילו אותי, אני מגלה שלהיות אמא קוסם לי יותר מכל דבר אחר. לא ציפיתי שאתענג ככ על הזמן עם הילד ובטח לא ציפיתי שתוך פחות משנה אחרי הלידה, כבר יבער בי החשק לעוד אחד או עשר כמוהו. כנראה שצריך לעבור טלטלטה ואובדן, פלוס ילד מהמם ואיכותי כמו שקיבלנו, בשביל להתאהב ככ במקצוע ההורות.

עם כל האהבה לפיצ, באה לי גם הרבה אהבה לעצמי. מחד, אני שומעת על ככ הרבה חברות שכואבות את הגוף המתעגל אחרי לידה, את החזה שמשנה צורה, את העייפות. מאידך גיסא, אני מסתכלת על עצמי במראה ומזה שנים, בטח ובטח אחרי כל החרדות שעברתי עם עצמי, אני מרוצה ממה שאני רואה. כבר לא ילדה (ודוחקת בעצמי להודות שעוד שנה וקצת מחליפה קידומת) וזה בכלל לא ככ נורא. זה לא שפחדתי להתבגר, כמו שסחבתי הרבה נוסטלגיה. היום טוב לי פה, בעכשיו.

נכון... יש כמה קילו שצריך לרדת (פיצה?) , יש שקיות שחורות מתחת לעינים ובעיקר יש חיוך שכמוהו לא היה. 

טפו, מפחיד לכתוב על אושר בלי לפתח חששות על פה לשטן. מודה שמרשה לעצמי כי השטן כבר חגג עלינו מספיק. די, הגיע הזמן ללקק קצת דבש.

ואם כבר ענייני הורות. הקטן התחיל לטפס ולהעמד, מה שגורר איתו כמה וכמה מכות כחולות ומטרידות. יחד עם נשיכה של הכלב הדרעק (שלנו. ימח שמו), כל ביקור אצלהרופא מלווה בחשש שתכף יזעיקו את שרותי הרווחה. מזל שהרופא של פיצ מכיר בשלב ההתפחות הזה.

הגענו לשלב שבו מסתבר שסוג ההורות אותו אימצנו כבר מרים גבות. הילד ישן איתנו בחדר? הילד עדיין יונק?! הילד לא הולך לגן!?!?!? עיני השומעים יוצאות מחוריהן ובליל של ביקורות ועצות ניתח על ראשינו. מה מזל שגם ככה אנחנו לא שמים זין על אף אחד ואם כבר על בולבולים מדברים, מראש ההחלטה לא למול את פיצ הביאה איתה ככ הרבה בבלט, עד שנראה כי אנחנו מחוסנים מכל השאר.

בין לבין, מתחילה ללמד את הקטנציק לאכול לבד וכאן נכנס היתרון (היחיד) של הכלב (ימח שמו) - כל חלקיק מזון המגיע מתחת לגובה הצוואר של פיצ, מנוקה במהרה על ידי היצור השעיר ולי נותר רק להעביר מגבון. 

לפעמים, כשמתעלמים ממליארד המעלות בחוץ, אפשר לצאת למרפסת אחהצ ולהרגיש משב רוח קריר.

הקיץ מגיע אל סופו ויום ההולדת שלי מתקרב.

אני משתוקקת למעט גשם ובעיקר לנעול כבר את המגפיים שלי!

פרינססה בתוך מזגן