http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973בשיטוטים האפלים בתוך הנפש נתקלתי בציפור לבנה, אותה אחת עם המגירות. היא ישבה בפינה חשוכה, אפופה בעשן, מעשנת לה בנחת ג'וינט שמנמן. "פרשתי" היא אמרה, פרשה מוטות כנפיה והתעופפה. חייכתי לעצמי חיוך זדוני, ביודעין, עכשיו אני ברונטית בלי מעצורים.heCopyright 2019 krina. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/73/09/00/973/misc/11629256.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14933897<div align="right" dir="rtl">בעוד זמן קצר ישראבלוג סוגרת את שעריה ומוחקת את כל ממללת הבלוגים שפה. רגע אחרי שעשיתי גיבוי מלא, אני נפרדת בלב כבד מפיסת הזכרון הזו שהניבה לי ככ הרבה חברויות, התרפקות ואף עבודה. תודה לכל מי שהיה.</div>Wed, 06 Dec 2017 19:33:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14933897http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14933897http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14392464<div align="right" dir="rtl">קלטתי שהבלוג חגג לא מזמן בר מצווה,קולולוש לנו.</div>Tue, 13 Oct 2015 00:09:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14392464http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14392464http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14392463<div align="right" dir="rtl">הקורא האחרון של הבלוג ישב בחושך וחיכה. וחיכה וחיכה וחיכה, אבל לא נשמעה שום דפיקה כי פרינססה אחת היתה עסוקה מדיי בפייסבוק, אז הוא שלח לה תזכורת לפנות קצת אבק מקירות הבלוג המתפורר וזה היה רעיון מעולה. לא ששכחתי ממנו (מהבלוג או מהקורא), פשוט החיים מהנייד לא עושים חיים קלים לבלוגרים ובפעם במילניום (היה לי יום הולדת 30, אני רשמית מספיק זקנה להשתמש במושג העבש הזה) שאני מגיעה למחשב, אני מזבזבת את זמני בשיטוט בעלי אקספרס וריור מאסיבי על זבל סיני שמעולם לא נזקקתי לו ולעולם לא אזדקק. מה שלא מונע ממני כמובן להזמין כזה asap הביתה, כי אולי מתישהו הילד יחליט לפתח כשרון חבוי ולצייר בעפרונות מים. זה לא שאני חלילה אחזור לצייר אי פעם, אני עסוקה מדיי בלהראות עסוקה ובינתיים להשלים את prison break בחל"ד הנוכחי. חל"ד אמרתי, אך למרות שצאצא ג׳וניור פרץ את דרכו לאויר העולם כבר לפני חודש, יחד עם החגים המקוללים שלא נגמרו, צאצא אחד גדול יותר בבית והורים מתישים שהגיעו לעזרה - רק עכשיו, עם בוא השגרה הברוכה אני חשה את עצמי בחופש אמיתי ויכולה לכלות את ימי בשיטוטים (קלב בלבד, מפחיד מדיי להסתובב במקומות הומי אדם</div>Mon, 12 Oct 2015 23:47:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14392463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14392463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14199889<div align="right" dir="rtl">אני יושבת על הספה והכלב מולי. בעוד כשעה יבואו לאסוף אותו ולמצוא לו בית חדש. כבר ככ הרבה שנים שאני משקיעה בו, מטםפת ומטפלת. לקחתי אותו איתי מבית לבית והתנאי היחיד שהצבתי לו היה -"אל תפגע לי בילד". הוא פגע. לא נורא, אבל פגע ומספיק כדיי להשאיר אותנו חוששים לקטנצ׳יק ככל שיגדל ויתרוצץ ברחבי הבית. אז בבטן כואבת (ליטרלי. כולי גועשת מבפנים), אני נאלצת להפרד ממנו ועצוב לי נורא. אוף לי, </div>Mon, 15 Sep 2014 10:26:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14199889http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14199889http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14193146<div align="right" dir="rtl">אני מתגעגעת לבלוג. אוי כמה שאני מתגעגעת. ללכתוב יותר מכמה שורות פייסבוק, ללקרוא אחורה בשביל להזכר (יתרון מטורף כשביטוח לאומי שולחים חוב ואני לא זוכרת איפה היתי ב2008. הבלוג זכר. טרו סטורי). נבלעתי לתוך האמהות ואני לא מצטערת לזה לרגע. הצאצא בן 8 חודשים ואני מתענגת על כל שניה איתו, עד כדי התפטרות מהאופטיקה ותפקוד כאמאלה במשרה מלאה (פלוס לימודי ערב כושלים חלקית פעמיים בשבוע). בחיים לא היתי מאוהבת כמו עכשיו. הצוציק הבלונדיני ותכול העינים מנושק בלי סוף, מצולם מכל זוית ומפונק על ידנו כאילו היה לכל הפחות נסיך של מדינה ערבית קטנה ומלאת נפט. הזוגיות לאט לאט חוזרת למקומה, אחרי הטלטלות הצפויות מהצטרפותו של פיצ למשפחה. כל עוד האהוב מאשר לי להזמין פיצות בכמות בלתי מוגבלת (הו הרעב), נשמע שהמשפחה תמשיך לתפקד על מי מנוחות. באופן שמפתיע אפילו אותי, אני מגלה שלהיות אמא קוסם לי יותר מכל דבר אחר. לא ציפיתי שאתענג ככ על הזמן עם הילד ובטח לא ציפיתי שתוך פחות משנה אחרי הלידה, כבר יבער בי החשק לעוד אחד או עשר כמוהו. כנראה שצריך לעבור טלטלטה ואובדן, פלוס ילד מהמם ואיכותי כמו שקיבלנו, בשביל להתאהב ככ במקצ</div>Wed, 03 Sep 2014 14:41:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14193146http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14193146http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14092999<div align="right" dir="rtl">אני רושמת בפייסבוק וחושבת על הבלוג. הצורך לכתוב גואה בי, אבל היד אינה משגת את המחשב ובנייד שצמוד אלי רב היום, קשה לרשום יותר מכמה תווים בודדים (וגם אז ההודעות שלי נראות בערך ככ!הח, בטח כשמנסה להקליד בזמן הנקה). היו לי פרצי רגשות שהספקתי לשרבט על הוול של ספרצוף, אבל הם שייכים לכאן באמת ולכן אני מביאה אותם בשם אומרם (או משהו כזה): במודע או שלא, אורון התחיל לאחוז בי בצורה דמויית חיבוק. הידים שלו נשלחות אל צווארי ועוטפות אותו, בזמן שהראש מונח עלי ואני מנדנדת אותו קלות.זה מדהים שכל רגע ושינוי מביא איתו ככ הרבה אושר. רק המחשבה על כך מעלה לי דמעות.הבטיחו לי לילות בלי שינה, איימו כי נסבול מצרחות והיסטריות. אולי זה עוד יבוא, אך בשניה זו, כשפיצ נרדם עלי רגע לפני שאעביר אותו למיטה (שבה הוא ישן יום טוב לילה שלם עם התעוררות אחת בלבד), אני רוצה לחבק אותו לנצח ולזכור שעם כל הקשיים הצפייום, כל יום מביא איתו גם אהבה, אושר, צחוק ואת המשהו הזה שאי אפשר לתאר ורק הורים (בייחוד אמהות) יבינו.זו המתנה הכי נפלאה שקיבלתי בחיי והיא רק משתבחת בכל רגע. פעם אמרתי שאיני מפחדת מדבר.</div>Sun, 20 Apr 2014 22:16:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14092999http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14092999http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14086109<div align="right" dir="rtl"> זמן קצר אחרי שפיצ* נולד, התגאתי בעובדה שהבית נראה די מסודר יחסית לתינוק. לאט לאט, החלו חפציו להתגנב לסלון - פה משטח משחקים מגולגל, שם צבר ספרים אידיוטים לפעוטות ועל השידה בקופסאת צעצועים, הס פן תעיר, שוכב לו דובון זעיר. משוך לדובון בחוט והוא יחל לנגן מנגינת שיר ערש ערבה. אממה? יום אחד אמאלה משכה חזק מדי בחוט והדובון נדם לעד (אמאלה התרגלה לדבר על עצמה בגוף שלישי, כדי שפיצ ידע להבדיל בין זו עם החלב וזה עם הזיפים). ישנים להם פיצ ואמא במיטה (וגם אהוב אחד, אבל הוא לא שומע כלום) ולפתע, מתוך החשכה, מתחיל להתנגן לו מעצמו שיר ערש מאי שם בסלון. לונג סטורי שורט, אנחנו ישנים עכשיו עם שום סביב לצוואר, לפחות אלו מאיתנו (זאת אומרת כלום חוץ ממני) שלא מחכים כל הלילה ערה כדי להגן על המשפחה מצעצועים רדופים. *הידוע גם כאורון, בילי (בגלל בילירובין גבוה בלידה), פלטיאל (שם שהיה בספר השמות ושעשע אותי למוות. הילד בקושי פולט וזה בטוח בגלל השם. כמו שכל היפות נראות כמו צרה צרורה), פרידריך (הבלונד, העינים הכחולות והמראה האוסטרי העגלגל), פיצ הראשון - אקא, לשם הבלוג, פיצ. ואז יש את הגזים (מסוג הנושאים שלא</div>Sat, 12 Apr 2014 15:46:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14086109http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14086109http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14065701<div align="right" dir="rtl">כל כך הרבה פעמים אני מחזיקה את עצמי שלא לצאת על אנשים ברחוב. רק היום ראיתי איזו מטפלת קשישה שהוציאה תינוק לבחוץ הרותח עם מעיל פוך וכובע צמר. יופי מפגרת, עשית תינוק שקשוקה מרב שהרתחת אותו. והפוסטמה שנתנה לילדים שלה (בני 4 בערך) לעמוד באמצע המרכז המרכזי ולזרוק נפצים לכל עבר. הלוואי שאחד יפול לך על הראש בזמן שאת משוחחת לך בטלפון שלך ונותנת להם להטריד את כל העולם. אני בולעת את העצבים ועוברת הלאה, מתרתחת בתוך תוכי על טיפשותם של אנשים. הבעיה היא אצלי אוביסולי. האהוב הוא כזה אדם עדין ונעים שגם אם יעיר למישהו על התנהלותו, הנל יקבל את זה בחיוך. לי אין את זה, אי שם בערבות הימים הפכתי למיזנטרופית ולכן בדרך כלל אני אעלה לטונים אלימים כי באופן כללי אני די שונאת את כל העולם. מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה - יש מצב שאני שונאת את אוכלוסיית ישראל בלבד - העצבים שלי הם בעיקר על אנשים שנתקעים לי בעגלה כי הם לא יכולים לעמוד בתור כמו בני אדם או עסוקים מדיי בטלפון מכדיי לטרוח ולהסתכל לאן הם הולכים, על הורים אידיוטים שמזניחים את הילדים שלהם ואלו בתורם עושים את המוות לכלב שלי (אקא ערסים קטנים שכבר קרו</div>Sun, 16 Mar 2014 14:53:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14065701http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14065701http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14063227<div align="right" dir="rtl">רושמת לעצמי לעלות פוסט נוסף על מנשאים, למרות שהדרדעק לא ממש אהב להיות כרוך בפיסת בד חונקת ועד הרגע הנוכחי מעדיף להיות אצלי בידיים ולמנוע ממני גישה למקרר, תמי4 ואסלה. שוין, בשש אבא שלו כבר חוזר ואני אצחצח שיניים .</div>Thu, 13 Mar 2014 14:44:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14063227http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14063227http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14063222<div align="right" dir="rtl">טוב, זה אומנם לקח נצח אבל הבטחתי ואני מקיימת, לשם הדורות הבאים - הנקה. בקיצור, ההגיון אומר שוואלה, מה הבעיה? לוקחים עולל אחד קטן, ציצי אחד מלא בחלב, מחברים איכשהו ושמחה וצהלה - הילד שבע והאמא מחוייכת. אי שם במהלך השנים והאבולוציה משהו בכל הקטע החייתי של לחבר ולהניק די נדפק והיום כמעט אף אחת לא יכולה בלי יועצת הנקה*. הילד מתחבר לא נכון (או יותר נכון, אף אחד לא מסביר איך לחבר אותו בצורה אינסטנקטיבית), אוכל לך את החזה ואת נשארת מרוטה וכאובה עם הנקות של שעות, התעוררויות רציפות ובאופן כללי חשק עז להחליף הכל בתחליפי חלב (מטרנה וכאלו) וזין עם זה שהנקה טובה יותר (והיא אכן טובה ומורידה משמעותית סיכון למוות בעריסה). * יועצות ההנקה בבית החולים הן לרב שואה בחלוק ויכולות להשמיד הנקה כמו שכמעט ועשו לי. כשטוחנים בבית החולים כמה הנקה חשובה ומפחידים מפני תחליפים כאילו היו השטן, שוכחים להזכיר את הקשיים - קפיצות הגדילה, שהם יום עד שלושה ימים בהם הפעוט מחובר לך לציצי (לשם הגברת כמות החלב) ואת יכולה לשכוח ממקלחת, אוכל, שרותים ושמחת חיים. שאיבות מתישות שבהם את יושבת שעה עם משאבה ובסוף יוצא לך שני</div>Thu, 13 Mar 2014 14:16:00 +0200kukilida_k@hotmail.com (krina)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=973&blogcode=14063222http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=973&blog=14063222