יש את הקטע של האולטרסאונד התלת ממדי.

ההורים שקוראים כאן בטח מכירים את אפקט הוואו שנוצר, אבל לצעירים אסביר:

הרופא מתחיל מאולטרסאונד רגיל. על המסך ניבט אליך גוש אפור של כל מיני איברים לא מזוהים והרופא מפרשן - ״רואים את הטשטוש האפור באמצע? זה המח״, והכתם האפור משמאל? ״זו הריאה. במצב מעולה״, עכשיו מסתכלים על הכתם האפור מימין ״מזל טוב, יש לכם בן״... 

נראה לי שהבנתם את הפרנציפ.

הרופא מתקתק לו על עוד כמה מקשים ופתאום מופיע הגוש הבלתי מזוהה בתלת מימד.

אפקט וואו, במיוחד כשאתה מבין שהילד שלך נראה קצת כמו מגש פיצה שהתהפך.

׳הוא נראה כמו הצד שלו במשפחה׳ את חושבת לעצמך ומהרהרת בנוסע השמיני, תוהה אם הילד המעוך הזה הולך לקפוץ לך מהבטן מעשה סיגוריני ויבר.

ואתם מחייכים חיוך מטופש, מחזיקים ידיים וחשים את הדופק אחד של השני.

עוד שבועיים הוא כבר יתחיל לקבל צורה. עד אז את גם ככה מבלה בעייפות מתמדת ובחילות.

(ואם הקטנצ׳יק יקרא פה בעוד כמה שנים אוסיף - אתה חתיך על ואנחנו אוהבים אותך. בבקשה תהיה בסדר).

בין הלימודים, שלא נהיים קלים יותר.

בין העבודה, שנהיית מתישה יותר.

בין החום ששורף לי כל תא אפשרי...

יצאה הבטן.

תחילת חודש רביעי, הבדיקות עד כה תקינות.

כל יום מלא בפחדים וכל סימן קטן מריץ אותי למוקד.

ובכל זאת, בין סיוטי הלילה ומחשבות היום - 

יש שבבים של אופטימיות.

מרשה לעצמי בזהירות לחשוב על חודש קדימה.

על חודשיים, שלושה.

ולקוות שהפעם יהיה בסדר.

וממתינים. ממתינים שכבר נהיה אחרי.