באחד מהפורומים הקבועים שלי בתפוז החל דיון לגבי אילו דברים משוגעים שעשינו בתור מתבגרים.

כמובן שחלק נכבד מהדברים האלו אפשר לקרוא פה - בשביל זה יש לי בלוג.

בין לבין, נזכרתי בסיפור אחד שלדעתי טרם עלה על דפי הבלוג וזה הזמן לתעד אותי כדיי שצאצאיי העתידיים יוכלו לדעת מה לא לעשות (או - איך לעשות לאמא התקפת לב בשני שלבים).

היה זה יום בר המצווה של אחגדול. אני היתי בת תשע וטרוריסטית לא קטנה כבר אז.

גרנו בצפון המרוחק, טיזינבי ימינה ואת הטקס חגגו לו במועדון השכונתי.

לכבוד החגיגה, אחגדול קיבל יום חופש ונסע לאנשהו עם ההורים - בעוד שאני הוקפצתי לבית הספר, עם הסנדוויץ ותרמיל הגב הורוד.

כבר בנסיעה לבית הספר בעבעה בי הקנאה ורגע לאחר מכן החלטתי שלא יהיה דבר כזה! אני לא הולכת ללמוד היום!

דין אחותקטנה כאחגדול.

הסתובבתי לי בנונשלנטיות על רגליי הקצרות והתחלתי לצעוד הביתה.

אם טרם היה ברור הדבר, הרי שהבית היה בטיזינבי מרוחק מהבית ספר. כמה קילומטרים בכביש.

אז צעדתי לי בסמוך לכביש הראשי, מפזמת שירים ומרגישה את הרוח טופחת בעוד מכוניות עוברות על פניי.

כעבור כמה דקות נעצרה לידי מכונית בחריקת בלמים וסבאלה לא מוכר החל לתשאל אותי שאלות אישיות (כגון "יא ילדה משוגעת, מה את עושה באמצע הכביש?!"). כנראה שבאותה תקופה עוד לא לימדו לא לדבר עם זרים, אז עניתי לו הכל - כולל על סיבת העדרותי מבית הספר, שמו, שם היישוב, ההורים ואולי גם חשבון הבנק שלהם.

סבאלה הקפיץ אותי הביתה וכעבור שעה הופיעה אצלי מנהלת בית הספר - לראות שאני בחיים (כאן הבנתי שסבאלה היה מלשן מסריח).

מעבר לכך שמפתיע כי ההורים לא נעלו אותי בחדרי להמשך חיי, למדתי לקח חשוב לחיים - 

בכל שאר הטרמפים שנסעתי היתי משקרת בנוגע לחשבון הבנק .

באגבגב קטן יש לציין כי זו לא היתה הפעם הראשונה שהברזתי מהלימודים.

את בתוליי המבריזנות שלי ביקעתי כבר בגיל 6 או 7. אז גרנו במושב של בית הספר והיינו הולכים כל בוקר ברגל, בקבוצה של שניים או יותר.

באותו יום אביב חמים, דירבנתי את הבלונדה כי יהיה הרבה יותר כיף לבלות בשכונת הקראוונים ולטפס על עצים מאשר לשבת ולטרוח על כתיבת האות א' - כך שכבר באמצע הדרך כוחות השכנוע שלי פעלו והסתובבנו לכיוון הבית, זוכות לראות בקצה העין את הכתה שלנו (!) בסיור עם המורה*.

אצנו רצנו הביתה, רק כדיי לגלות שהחולרע הכיתתי זכה לראות אותנו לרגע ומייד עדכן את המורה. 

יש סיכוי שכבר אז התחלתי להכיר את שיטת העונשים הרוסית.

*היה זה ועודנו בית ספר ענקי, מלא דשא וגבעות (שהיוו מסתור נהדר לכל החשישניקים). הלוואי וילדי יוכלו לחזור וללמוד שם ולא בין קירות הבטון המהווים את רב בתי הספר במרכז.

אך, אני מתגעגעת לילדות...

זה לא שאין מה לספר... זה שיש יותר מדיי.

וגם,

זה לא שאין מה לספר... זה שיש יותר מדיי עייפות.

גוד שאבאס וברכה על ראשיכם. או לא.