פעם אהבתי לדפדף אחורה בבלוג.

להזכר בכל מיני אקסים, לצחוק משטויות או אמירות מתוחכמות שכתבתי.

עם הזמן אני מגלה שאני מחבבת את העצמי שהיתי ואת העצמי שהנני. 

ההתבגרות והזוגיות עושה לי טוב. אני שלמה יותר עם עצמי.

רק שמאז נובמבר החיים שלי נחצו לשניים. הלפני והאחרי. ואני לא מסוגל  לקרוא אחורה, להתחבר לאותה בחורה אופטימית וקלילת דעת.

האם העול הזה יוסר אי פעם מכתפיי? כנראה שכן במידה מסויימת וכנראה שעוד הרבה דברים קשים וטובים יקרו בהמשך.

אבל כרגע אני מרגישה כל כל יותר מדיי זקנה, עייפה.

אני רואה שאני מקבל איזה כבוד אחר, כמו לוחם פצוע - מסתכלים עליי אחרת, משוחחים איתי כמו עם ״ילדה גדולה״ ולא נערונת טיפשונת שהיתי בטרם הריון (אף עםי שבערך מגיל שבע עשרה היתי יותר בוגרת מהרבה מהסובבים אותי). 

הנוסטלגיה איבדה את צבעה הורוד, עכשיו יש קו אפור שמטשטש את כל האחורה ואני רק מקווה שהאור שאני מייחלת לראות בקצה המנהרה, לא יכבה.

פוטרתי.

ואז הוחזרתי.

ואז נרשמתי ללימודי תכנות שמתחילים בשבוע הבא.

והכל רץ מהר מהר והמון דברים קורים.

ויש טוב.

ויש רע.

ויש את הרגע הזה, שאני לבד במיטה וחושבת על גבריאל ועצוב לי. פשוט עצוב לי. הכל נמחה, הכל נמחק, הטוב הרע והמכוער של היום נעלמים ואני חושבת על הילד הקטן שלי. ובוכה.

אני מתכתבת בדיון מדעי על ברית מילה ומספרת שהרבנות מכריחה לחתום על מסמך שלפיו מלים את הילד לפני הקבורה, אחרת עושים קבורה פרטית (יקרה). סאדיסטים מחורבנים. אני לא נוהגת להשתמש במילה הזו, אבל כשאני חושבת על מה שעוללו לילד היפה שלי בגלל אמונות תפלות, נשבר לי הלב לרסיסים.

אם מישהו תהה אי פעם מה יש לי נגד מוסד הרבנות אז זה זה. יש עוד הרבה דברים שאני סוחבת עליהם, אבל בעיקר זה. שאיזה אידיוט חולני חתך לי את הילד. וזהו. עכשיו דמעות.

חצי שנה.

ואני בלי מילים