זה לא שהכאב פחות כואב.

רק התדירות של הדמעות יורדת.

זה לא מעודד אותי שזה היה ״רק״ הריון כימי.

זה עוד פחות מעודד אותי שהרופאים בכלל לא מתייחסים לזה כהריון.

זה לא מעודד אותי שהזאתי באולטרסאונד בודקת ואומרת - נו, מה את רוצה? אין שם כלום (אינעל העולם ואמא שלך, אני הרי רוצה שיהיה שם משהו, היה שם משהו עד לפני רגע)...

זה לא מעודד אותי שאומרים לי - את צעירה, וזה רק אומר שאת יכולה להכנס להריון מהר. 

האמירה הזו בדיוק מאוד לא מעודדת חברה שלי, בגילי לערך, שנכנסת להריון די בקלות, כבר חמש פעמים פחות או יותר. ילד היא עדיין לא ראתה מזה.

נפלו.

אז למה שזה יעודד אותי? כי אני איבדתי פחות?!

זה לא מעודד אותי שמבטיחים לי שיהיה בסדר. זה לא.

זה לא מעודד אותי שאומרים לי ״מה זה יעזור לך להיות פסימית?״,

כי בינתיים... אופטימיות לא ממש עזרה לי.

איזה יום עבר עליי...

לולאי היתי מעבירה את עצמי גמילה מזורזת מסיגריות, כבר היתי לועסת פאקט סיגריות ומקנחת במקטרת.

הכל התחיל מכך שכבר תקופה ארוכה אני מבקשת מהאהוב שיצפה עימי ב״דרך הקלה לעשן של אלן קאר״. בעבר הפסקתי לעשן בזכותו (של אלן, לא של אהובי) וחזרתי רק כי אני זונה חברתית וסיגריה עם הרוסעה, אחרי חצי שנה בלי נראתה מאוד מפתה (נוט טו יור סלף, גם סיגריה אחת הורסת את הגמילה). אניוויס, ראינו את הסרט, נפרדנו בהנד ראש מהסיגריות ויום אחרי זה האהוב התחיל ליילל שהוא חש ברע, גופו משווע לניקוטין ובאופן כללי אם הוא לא ישאף לתוכו מעט טאבק, הוא יגמור בפינה אפלה (לבד. בחושך!). אני סחבתי. סוחבת. כל רגע שבא לי סיגריה, משכנעת את עצמי שזה רעל רע ואז הולכת לחפש סיגריה ומגלה שנגמר (שזה בעצם קרה פעם אחת בדיוק לפני שעה, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה וכל ענייני הגמילה עשו לי ממש חשק לעשן).

אז למה דוקא עכשיו כל כך בא לי לשאוף עשן?

בבוקר פניתי לבדיקת דם של קרישיות, שבעצם לא משנות כלום ובהמשך אאלץ להזריק לעצמי כל יום לבטן. יופי לי. שם הלבורנטית שאלה אותי מדוע אני מבצעת את הבדיקה וכך שפכתי לפניה את סיפור האימים שלי, זוכה לשמוע בפעם החמש מליון שאני צעירה ויהיו לי עוד ילדים. אחר כך לקוח שלי, שלא דיברתי איתו מאז שחזרתי לעבודה, ביקש לאחל לי שלא אדע עוד צער והציף שוב את הכאב. משם פניתי לחנות של חברה, היא ראתה אותי בפעם האחרונה עם בטן וידעתי כי בשלב זה או אחר אני אאלץ לספר לה על מה שארע. הגעתי לחנותה והיא יושבת עם חברה ומדסקסת על לידות. כעבור כמה דקות של שתיקה מצידי, היא מפנה את ראשה אליי ואומרת להיא שעמה:״מה אנחנו מדברות? בואי נשאל את היולדת הטרייה״. 

אני מניחה שבאותו רגע יכולתי להיות אחד מהשוטים בפרסומת של טמבור (?!) עם זו שזועקת ״לבן, לבן, לבן, לבן״. עם דמעות ורעידות מטורפת הנדתי בראשי ורצתי למטבחון הקטן להתחבא ולהרגע. חשבתי שאני כבר מצליחה לדבר על זה עם אנשים. שאני יכולה להפריד בין הכאב המתפוצץ בבית לבין הגיחוך שעולה על שפתיי כשאנשים אומרים לי שהיה להם ממש קשה בגלל מה שעברתי (וואלה?! גם לי). 

סיפרתי שוב על האובדן של גבריאל והחברה מצידה גילתה לי שהשיחה הקודמת על לידות לא היתה סתם והיא נושאת שתי בנות. במובן מסויים אני מקנאת בה נורא, אך מצד שני גם היא עברה דרך לא קלה וניתן לאמור כי זו ההזדמנות האחרונה שלה.

עם כל הכאב, יכולתי להודות בפניה כמה נהנתי מההריון עצמו ולמרות כאבי הגב, הצרבות והלילות חסרי השינה, היתי רוצה לעבור את זה שוב ושוב ולחבק כל פעם מחדש את הבטן המקפצת. רק שאתם יודעים... שיצא לי מזה ילד חי בידיים.

אם חשבתי שזה היה החלק הקשה ביום הבלתי נסבל, הגעתי לאחר עוד כמה נסיעות למשרדינו, ישר לפגוש את אשת המנכל המחומצנת עם חברותייה מהעשירון הסופר עליון. אחת מהן, ידועה בציבור כבעלת ממון רב, בחרה משקפיים כאלו או אחרים ואני הלכתי למחסן להוציא לה אותם. בשובי מהמחסן, עם דף החיוב, היא התחילה להאשים אותי כי נתנה לי את כרטיס האשראי שלה והיכן העלמתי אותו. וורי וורי לונג סטורי שורט, אשת המנכל וידאה עם המזכירה שלנו שאני לא גנבת(?!?!?), האשראי לא נמצא ובוטל ואני, על סף דמעות ומושפלת מאין כמוני, רק פיללתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע בו במקום את היצורה הרושפת במבטיה אלי או לפחות אותי, לפניי שאפרוץ בבכי קורע לב.

אך, זה פשוט היה כיף מאין כמוהו לחזור לעבודה ולשגרת החיים הזו... :/