באחד מימי העבודה נאלצתי לנסוע ללקוח שהמרגליות היוצאות מפיו מריחות לרב כחיריה לפני שהפכה לפארק.

ידעתי כי המפגש עימו יעלה בי קבס ובאמת, אחרי כמה דקות שיחה הוא ציין כי אני צריכה לשחרר את הטראומה שעברתי, טראומות זה דבר שחולף וגם הוא עצמו חווה לאחרונה טראומה קשה בעת טיול בחו"ל ואף נאלץ לחזור לארץ.

אך, הוא מציין, הנה הוא כבר עומד על רגליו ומתכנן את הטיסה הבאה לחו"ל.

חששתי לשאול מה קרה, שכן עלה בראשי מוות של מישהו במשפחתו או אלוהים יודע מה. לא היתי צריכה להמתין הרבה והאדון סיפר כי הטראומה ההו-כה-נוראה שעבר היא פרוסטטה (כן כן) מנופחת ועכשיו אחרי טיפול, הוא בסדר! אני רק צריכה ללמוד ממנו..

(מיותר לציין את השוק שבו עמדתי מולו. נכון? גם כן מצא לי השוואה)

אחד משלבי האבל הקלאסיים הוא השלמה. קשה להסביר כמה השלב הזה כואב. אם קודם בכיתי את האובדן, לאט לאט מגיעה ההבנה שלא יהיה תחליף לגבריאל. כל ילד אחר יהיה אחר. כל הריון נוסף יוכל להביא עימו אושר (או לא. כמו שלמדנו..). את בני אני לא אקבל חזרה וכאן כאן מסתתר הכאב הכי גדול.

נמאס לי לשמוע שוב ושוב שיהיה בסדר אז אני נושכת אנשים עם האובדן שלי, עוקצת אותם בציניות שבסופו של דבר מכאיבה לי יותר. מה שאנשים לא מבינים הוא שאולי יהיה בסדר, ונניח שיאללה, אלד בסוף ושמחה וצהלה. אבל ילד אחר לא יחליף את האובדן וזה תמיד יהיה שם. אז נכון שהכאב משתנה ושבסוף, אחרי שמגרדים את תחתית הבאר מתחילים לטפס וכו וכו וכו, רק שעדיין העלטה שהיתה שם בבאר הזו לעולם תהיה איתנו וזה מרתיח אותי שאנשים לא קולטים את זה ומבחינתם זו סתם פרוסטטה מנופחת שתעבור אחכ...

אני כבר לא יודעת מי קורא פה. אני לא יודעת אם מגיעות לפה נשים שחוו את זה, סתם עוברי אורח או קוראים ותיקים. חשוב לי להבהיר למי שמסתכל מהצד כי הכאב הזה אולי פחות עוקץ, אך הוא לעולם יהיה שם והחור הזה של ילד שנולד לך ולא זכה לחיים הוא קשה מנשוא לעד.

ימים שלמים אני חושבת עליו. דברים קטנים מציפים אותי בתוגה. התחלתי לצייר את הקעקוע שאני רוצה לעשות לזכרו. תיכננתי מלאך כפאראפרזה של מיכאלנג'לו אך הבנתי שאני לא באמת הכרתי אותו מספיק כדי לצייר את פניו. ציירתי מלאך שרואים מהגב. התבוננתי על הציור וגעיתי בבכי. כך גם האוהב.

כנראה שאעבור לקעקוע יותר סימבולי, שלא יחרוט בנו כל פעם שנראה אותו.

ועבודה וחיים ובדיקות. וגעגוע. ועצבות.

אתמול חזרתי לעבודה.

אני לא מצליחה לעכל את העובדה שעברה שנה מאז שנכנסו להריון וכשאני מגיעה, רוטטת מחשש, לשולחן המזכירה - הכל נראה אותו דבר. 

כאילו התעוררתי מסיוט והאימה עדיין שם, אבל אף אחר לא רואה אותה. השיחות בעבודה כולן זהות, השביזות אותה שביזות.

כולם חוששים או נמנעים מסיבותיהם מלשוחח עימי על האובדן ותחושת האפלה מתגברת.

מחד, ענייני העבודה מעסיקים אותי יותר ויותר. שינויים שחוקיותם מוטלת בספק ממלאים את יומי ואני נעזרת בפורומים ועורכי דין כדי לפתור את הברוך שהולכים להפיל עלי. מאידך, היות ובכל זאת נעלמתי לשלושה חודשים ויש את הנושא שלא נושאים את שמו, שואלים אותי על תאילנד בחיוך, כאילו היתי בטיול אחרי צבא ולא בטרגדיה שעדיין מטלטלת אותי לפרקים.

אנשים חסרי טאקט או רגישות או סתם הבנה(ותתפלאו לדעת כמה אמירות חסרות טאקט נשמעו בנושא הנל) טוענים שאין מה לשחות בבריכת הדמעות הזו והחיים חייבים להמשך. העניין הוא שאין לי ספק שהם יימשכו, ארצה או לא ארצה. אך להתעלם מאובדן הבן שלי, הילד שקראתי לו בשם ולעולם אזכור את תאריך הולדתו זה עוד יותר גרוע. אי אפשר למגר את זה לאיזו פינה של היה ונגמר ואני גם לא רוצה בכך.

הבוס הגדול נעלם לעוד טיול בח״ול והעניינים יחסית רגועים. יש לי עלבון קל על כך שהוא היה היחיד שהתעלם ממני לחלוטין מהיום בו יצאתי לחוםשה (עוד בטרם שגילינו כי איבדנו את גבריאל) ואף לא טרח לענות על איימילים בענייני עבודה. מבדיקה עם העובדים הסתבר לי שזה לא אישי והוא פשוט ככה, וכל עוד איינו במשרד, רואים כיצד כולם נושמים קצת יותר לרווחה ואף אני מרגישה נינוחה יותר, במיוחד לאור המלחמות שאני אאלץ כנראה לנהל מול בעלי השררה.

ומחר עוד יום. וגם מחרתיים. שוב לחכות לסוף השבוע, לקוות שאולי חוק החופש ביום ראשון יעבור.

להמתין מדיי יום לרגע שבו אגלה שאני בהריון. לזכור את השמחה שהיתה לי באותו זמן לפני שנה, את החודשים עם הבטן הכבדה שכל כך נהנתי מהם, למרות החום הבלתי נסבל והצרבות. אני מתגעגעת ללטף בטן עגלגלה, לצחוק כי הילד מעיר אותי בבעיטות ולזעוף בחיוך על שהוא מפריע לי לישון.

אני לא רו ה שהכל יחזור למה שהוא היה. אני לא מסוגלת לחשוב שזה פשוט חלף ונגמר.

אין לי חשק,

אין לי כח,

יש לי רק רצון לצרוח.

אני רוצה לעשות קעקוע לזכרו. חשבתי על זה זמן קצר אחרי שיצאנו מבית החולים והותרתי את זה לזמן מאוחר יותר. עכשיו מאוחר יותר, עברו שלושה חודשים כואבים ובלתי נסבלים. קראנו לו גבריאל, אני חושבת שמלאך קטן יציין את זכרו בצורה שהכי מתאימה לי.

זה מוזר שבעוד זמן קצר הוא ישאר רק הזכרון שלנו. גם מי שמכיר אותנו טוב ישכח מזה, יעביר את זה אחורה ואנחנו נהיה בשביל כולם עוד זוג ממוצע עם עבודה, דירה, כלב... דוקא מהמקום הזה, שאני לא רוצה לתת לגבריאל לדהות, בא הצורך בקעקוע. אולי גם בכאב. מקועקעים רגשיים יבינו את זה...

החדשות של הרופאים טובות לגבינו, ואפלו האהוב לא מבין למה זה כל כך כואב לי. 

וכרגיל, כשאנחנו יושבים על הספה ומחבקים את הכלב, אני לא יכולה לסבול אותו לרגע. כי אני לא רוצה לפנק אותו, אני רוצה להחזיק ביידי את הילד שלי,להסתכל עליו באהבה שלה זוכה הכלב.

ואני בוכה, כמו שמזמן לא בכיתי.

אתמול היה לי מחזור. אתמול היה הראשון בפברואר. שנה בדיוק מהמחזור האחרון שלי לפני הלידה.

אם נקלט החודש, תאריך הלידה המיועד יהיה זהה לחלוטין. אני לא מאמינה שעברה שנה, אני לא מאמינה שיכול להווצר מצב שיוולד לי ילד ביום שבו איבדתי אחד.

ואני לא מסוגלת לחכות חודש ולא לנסות. החור הזה גדול מדיי מכדי לוותר על חודש שבו אפשר אולי להרות.