זכור לי כי פעם שמעתי או קראתי על אחת שהגיעה לרופא שלה בתלונות על כאב בטן אכזרי במיוחד. אחרי כמה בדיקות בהן לא נמצא דבר, הרופא שאל אותה אם יש לה חבר חדש. בהפתעה מושלמת הבחורה ענתה בכן ותהתה כיצד הדוקטור יודע.

עלה כי זו תופעה נפוצה אצל נשים - ביישנות שרותים, במיוחד ביחסי זוגיות טריים. הבחורה פשוט נמנעה מלשחרר את מעיה ליד הזכרכר וכל הלחץ הפך לנפיחות וכאב.

ובעודי שוכבת מזה כמה ימים באיכילוב, במחלקת טרום לידה, אני מקללת את אותו אחד שבנה גינת נוי מלאכותית באמצע המסדרון, בעוד שבמחלקה יש שרותים אחד לכל שש מיטות. בתור אחת שלא חובבת שיתוף בכל הקשור לנושא האסלות (זה כולל בדיחות, קולות נפיחה או שרותים ציבוריים), אני מסתובבת כבר כמה ימים ותוהה אם הכאבים שאני חשה הם בכלל צירונים או סתם פוק כלוא*.

אומרים שהריון זו לא מחלה. מישהו צריך להסביר את זה לגוף שלי, שמלבד הטראומה מאובדן גבריאל בשנה שעברה (שקשורה כנראה גם לבעיות קרישיות שהתגלו בדיעבד), פיתח סכרת הריון - מה שאומר שאני צריכה להמנע בחודש וחצי האחרונים בדיוק מכל האוכל שכרגע הכי בא לי, במיוחד בימי החורף הקרים, ולתקוע מוצרי חלב כאילו מפגינה אקטיבית כנגד הטבעונות. אחרי הסכרת גילו ערכי כבד לא טובים וכאשר אלו טיפסו מעלה מעלה נשלחתי למיון ומשם כבר לאשפוז עד הלידה.

מחד, הלילות פה מלאים ברעשים, בדיקות, בחורות גונחות מכאב וסתם אחיות שבאות באמצע הלילה לסמן וי שאת חיה. אני חושבת שבארבע הלילות האחרונים, יש לי במצטבר בערך תריסר שעות שינה. הכנה מקדימה לקראת להיות אמא.

מאידך גיסא, מזה כמה זמן שאני בוכה לאהוב כי אני זקוקה לזמן איכות בטרם נשנא זה את זה בגלל היצור הקטן שיהרוס את לילותינו וכל זכר לסקס ל18 השנים הבאות. כעת משאני בבית החולים, האהוב מגיע כל יום ויושב להעביר איתי את הזמן משל נשלחנו לירח דבש בין הקירות הירקרקים.

הפייסבוק שלי מתמלא אט אט בחוויות ובסיפורים קצרים על שינה קלוקלת והריוניות פסיכוטיות. באופן אירוני, אני כבר מחכה ללדת ולו רק בשביל לנוח קצת על כרית שאינה עשויה מפלסטיק (אחרי הלידה עוברים למלונית של איכילוב. שווה שם לאללה). 

עוד לילה אחד וממחר מתחילים בזירוז.

אני ככ מאחלת לעצמנו שבעוד כמה ימים תהיה לי ההזדמנות לעלות תמונה של הפצפון (שדי מגודל למען האמת, כנראה בגלל הסכרת).

פרינססה אוחזת אצבעות למזל.

*מארק דיס דיי. זו כנראה הפעם הראשונה והאחרונה שאני אכתוב על הנושא וכעת אלך להתחבא בבושה פולנית מתחת לכיור.

אחרי שכבר יומיים יש לי כאב מציק בצד שמאל, האהוב העמיס אותי לאוטו ונסענו למוקד - להורדת השגעת (ניחשתי שזה בטח שריר נמתח, אבל לא לוקחים צ׳אנסים).

האחות הפלגמטית קיבלה אותנו והושיבה על כורסאת המוניטור - שם מחברים מיני מכשירים לבטן ושומעים דופק.

רק שלא שמעו. האחות מזיזה הנה והנה את המכשיר ואני מתחילה למות מבפנים, מרגישה שעוד שניה אני עוקרת לעצמי או לאחות את העינים והשער. בסוף מצאה, מלווה בחיוך חצי מתנצל. עם סגירת הוילון פרצו לי הדמעות. האהוב לא היה איתי לפני שנה, באותו יום נורא בבית החולים כשהאחות לא מצאה דופק, וגם האחות השניה וגם הרופא לא מצא ובסוף הודיע שהוא ממש מצטער. ישבתי באותו יום בחדרון מרוחק (להרחיק משאר ההריוניות בבדיקה) וגעיתי בבכי, תוך שאני מסמסת לאהוב להגיע דחוף לבית החולים. מכל התמונות שיש לי מאותה תקופה - זו נחקקה ככ בחוזקה, עד שלעיתים כשאני מתעוררת בלילה ודואגת לעוברון, אני מתחילה לראות את אותה סצנה בלופים.

ואתמול ישבתי בכורסא הזו והתפללתי לאלוהי הוואט אוור שאנחנו לא נעבור את זה שוב. אי אפשר לתאר את הכאב הזה ואי אפשר להכיל אותו. למרות הסיוטים והחששות, הוא נדחף מעט אחורה עם גדילת העוברון, אך ככל שזמן הלידה קרב - כך גם הפחדים.

למזלי אני מוקפת ברופאים (חלקם פחות סימפטים, חלקם הרבה יותר) והראשי בהם הבטיח לזרז לידה בשבוע 37 (ניסיתי להתמקח, זה לא עבד. הילד לא בשל מסםיק לפני ומסתבר שגם מקלחות מאוד חמות לא יבשלו אותו יותר מהר ;) ). עוד שלושים יום - עם אפשרות תאורטית לארגן את הלידה ל31.12 או ה-1.1. אנחנו תוהים ביננו לבין עצמנו אם זה רעיון טוב להיות בבית החולים בלילה שכנראה יהיה בין העמוסים בשנה.

ועד אז, הלילות לא לילות (שמונים פעמים לקום לשרותים, להחליף תנוחה, לשתות מים, לרוץ שוב לשרותים, לקלל את החתולים שמייללים בחוץ, שרותים) - ואת הבוקר הנוכחי, אחרי שעות שינה שליליות, אני מתחילה בהעמסת סוכר. בדיקה של שלוש שעות (!!!!) שכוללת שתייה של מי סוכר פחות או יותר טהורים ובדיקות דם כל שעה, תוך נסיון לא להקיא. מצד שני, אין לי בעיה להתעלף כרגע - זה לפחות יזכה אותי בכמה דקות נמנום.

עוד שעתיים למניאק.

עוד שלושים יום לעוברון.

אבל מי סופר? :)

איחולי שבוע טוב וחודש עוד יותר טוב (וקצר!), פרינססה מתמטית.