ילד שלי, רצוי, אהוב..

סליחה שלא שמרתי עליך.

סליחה שלא הקשבתי לעצמי ולחששותיי.

סליחה שלא הצלחתי.

אביך קרא לי אינקובטור במהלך ההריון. בחיבה הזכיר לי שאני עושה עבודה טובה בגידולך, כל פעם שחזרנו מבדיקה מוצלחת.

סליחה שלא היתי כל כך מוצלחת כמו שחשבנו.

סליחה שאני זוכרת. סליחה שאני שוכחת.

״מזהים את האושר על פי השאון שהוא מקים בלכתו״ - ז׳יל רנאר.

כי הלילות, הלילות רועשים כל כך.

היום חגגו ארוע ברית לאחיין שלי.

ארוע יחסית מצומצם, משפחה וחברים.

הודעתי מראש שלא נגיע. האהוב היה עומד בזה אבל תיארתי לעצמי שיהיה לי לא נח עם כל האנשים שם.

מי שיודע יבוא לנחם, ומי שלא - ישאל שאלות קשות.

אז ויתרנו.

והיתי בטוחה שאני מתחזקת. כבר כמה ימים בלי בכי, רק דמעות בודדות והשיר הזה, גבריאל, תקוע לי בראש ולא יוצא.

ואז הטלפון מחברת ילדות. להזמין אותי לברית שלהם.

ידעתי שהיא ילדה ולא התקשרתי לאחל. לא יכולתי.

עכשיו עניתי, נאלצתי לספר בקול חנוק מדמעות. להרגיע אותה שזה בסדר, אני מבינה כי אין לה מה להגיד והתעננינתי בשלומה ובשלום הילד.

לא שאלתי לשמו.

כשהשיחה הסתיימה התפרקתי. בכי עמום עם ריצה ישירה לאהוב. שינחם.

הבכי הפסיק אבל הריק בפנים לא פוסק.

ואקום קר מלווה בכעס.

למה היא יכולה להניק? למה היא זכתה לאושר הזה? (ולא שחלילה אני מאחלת לה משהו אחר, רק מתעבת אותה כרגע כייצוג)

והיתי בטוחה שאני מתחזקת. ואני לא.

רק מדחיקה בלי הצלחה.

אלוהים כמה שזה כואב.