היום אני סמטוטית ועצלנית.

לא עצובה, לא שמחה. סתם כזו.

וחשבתי על זה, שהמוזה הכי טובה היא בזמני הכאב, אז בסתם ימים שכאלו אין לי ממש מה לכתוב.

לספר על ההצפה שהולכת לנו בבית? אצלנו זו רק המרפסת, יש ישובים שלמים שנמחקו במדינה המצ׳וקמקת הזו בכל פעם שירד גשם.

נקניק השוקולד שהכנתי משאריות של כל מה שמתוק שהיה בבית? שוין, לא יפה מספיק בשביל לצלם ולעלות לפייסבוק גם ככה.

כתבה שרשמתי למקומון על בחירת משקפים לילדים (מה פרויד היה אומר על בחירת הנושא?) - נשלחה לעורכת וקיבלה ח״ח. אחד הדברים היותר סתמיים שכתבתי ועדיין מרגיש טוב לצאת קצת מהקומפורט זון של הבלוג ולהתחיל לכתוב לתפוצה קצת יותר רחבה.

לא חשבתי עליו היום, אפילו לא כשהלכנו לרופא להציא בקשה לבדיקות דם חוזרות.

סתם כזה, יום של גשם ומרק.

טובעת בגשם,

שוחה בכלום הנפשי,

מוצפת בכאב זיכרונות על הילד,

לו ייהי.

חזרנו מבדיקה בבית החולים. נתנו לנו סיבה כנראה ודאית ללמה זה קרה. הרופאה אופטימית - נסו ותהנו. בסוף יצא לכם ילד חי.

טיול ברחבי איכילוב רק מעורר אצלי את כל רגעי האימה מאותו יום נורא.

אם היתי מגיעה קודם, אם היתי מתעקשת שיםתחו אותי ויצילו אותו, אם ואם ואם...

ואפור בחוץ, ושחור בפנים.

באיחור מה אגלה כי הבחירות הנוכחיות היו הראשונות בהן הצבעתי בחיי.

למרות שכל העניין לקח דקה ולמרות שהמשגיח היה צ׳חצ׳ח מצחקק (ללא כל קשר למוצאו), היתה מין תחושת גאוה פנימית על שהנה, גם אני משפיעה.

ואם מישהו תהה מדוע בגילי המופלג הגעתי זו הפעם הראשונה, הרי שאסביר כי ב2003, כולי מרוגשת וכו, חטפתי דלקת כליות שהובילה אותי למוקד חירום עם קרוב ל41 חום. בחירות לא היו בראש מעייני.

בבחירות הבאות היתי רשומה עדין בבית הוריי בטיזינבי, אך כבר התגוררתי במרכז ועוד הפילו עלי משמרת בעבודה. בגלל נסיעה של חמש מיליארד שעות עם תחבורה ציבורית רעועה צפונה, ויתרתי גם בפעם ההיא על זכותי הדמורקטית להתלונן שביבי שוב נבחר.

אגב הוריי, הם מחובבי ליברמן.

יש משהו עם רוסים וליברמן. געגועים לקומוניזם אולי...

כנערה מתבגרת ומתלהמת התמרדתי כנגדם וכיום אני מרצניקית גאה. כל זה במחיר שאבא שלי מאיים עלי כי הוא מסיר אותי מהירושה. שוין.

מזל שההורים של הזוגי שמאלנים גאים, אולי מהם לפחות יצא לנו משהו.

בבוקר הלכתי לבדיקת דם. מזה שבועיים שאני בטוחה כי אני בהריון, מובחלת ועצבנית ובנוסף לכך - מאחרת.

עשר בדיקות ביתיות או יותר לא הצליחו לשכנע אותי ולמרות הכל, כמה שניסיתי לא לקוות, בדקתי את אתר האינטרנט של קופת החולים במרץ, לראות אם הגיעו תשובות.

הגיעו. שליליות.

מיום עמוס בנקיונות ואופטימיות, הכל הפך לאפרפר דהוי. אני מרגישה כמו חולצה שעברה יותר מדי כביסות.

ועם זאת, נוע תנוע. מחר יום חדש וכולי...