טוב, זה אומנם לקח נצח אבל הבטחתי ואני מקיימת, לשם הדורות הבאים - הנקה.

בקיצור, ההגיון אומר שוואלה, מה הבעיה? לוקחים עולל אחד קטן, ציצי אחד מלא בחלב, מחברים איכשהו ושמחה וצהלה - הילד שבע והאמא מחוייכת.

אי שם במהלך השנים והאבולוציה משהו בכל הקטע החייתי של לחבר ולהניק די נדפק והיום כמעט אף אחת לא יכולה בלי יועצת הנקה*.

הילד מתחבר לא נכון (או יותר נכון, אף אחד לא מסביר איך לחבר אותו בצורה אינסטנקטיבית), אוכל לך את החזה ואת נשארת מרוטה וכאובה עם הנקות של שעות, התעוררויות רציפות ובאופן כללי חשק עז להחליף הכל בתחליפי חלב (מטרנה וכאלו) וזין עם זה שהנקה טובה יותר (והיא אכן טובה ומורידה משמעותית סיכון למוות בעריסה).

* יועצות ההנקה בבית החולים הן לרב שואה בחלוק ויכולות להשמיד הנקה כמו שכמעט ועשו לי.

כשטוחנים בבית החולים כמה הנקה חשובה ומפחידים מפני תחליפים כאילו היו השטן, שוכחים להזכיר את הקשיים - קפיצות הגדילה, שהם יום עד שלושה ימים בהם הפעוט מחובר לך לציצי (לשם הגברת כמות החלב) ואת יכולה לשכוח ממקלחת, אוכל, שרותים ושמחת חיים. שאיבות מתישות שבהם את יושבת שעה עם משאבה ובסוף יוצא לך שני מיליליטר חלב, ההתעצבנות שלהם על השד (כי יש מעט מדיי\יותר מדיי חלב, כי יש להם גזים, כי הם תינוקות) שכוללת משיכת ראש אחורה כשהפטמה שלך עוד מחוברת אליהם.

אבל... אחרי הפתיח המפחיד הזה, ממרום חודשיים וחצי - אני יכולה להגיד שזה ממש משתפר. ההנקות התקצרו לכמה דקות, הכאבים פוחתים ונעלמים והתסכול הנוראי של הימים הראשונים מתחלף להרגעות והנאה - עם שמחה שלא צריך לסחוב ולחמם בקבוקים אלא היכולת לשלוף בכל רגע ובכל מקום את הציצ ולהציל ילד בוכה\רעב\עצבני\עייף\מתוסכל...

נגמרו התקופות של בכי בלילות (שלי) ואני מתחברת לקבוצת "ליגת לה לצ'ה" בפייסבוק (קבוצה תומכת הנקה) ומעודדת את היולדות הטריות, עונה על שאלותיהן ומרגישה כאילו כבר יכולה לעשות בית ספר לכל מניקה שהיא.

אני חושבת שהקטע הכי קשה הוא תחושת הלבד, במיוחד בלילות הקשים. מציאת הקבוצות בהן גם ככה תמיד יש נשים מניקות שערות בלילה ויכולות לשוחח, לעודד ולשתף הצילה לי את ההנקה (יחד עם היועצת. שווה כל גרוש). היום פיצ כבר נמצא באחוזון 97 ונראה כמו ילד בן חצי שנה - עגלגל וחייכני.

פתאום ההורות לא נראית ככ מפחידה ואני אפילו מצליחה לגנוב רגעים שפיצ ישן כדי לסדר, לנוח או סתם לקרוא ספר*.

אני בהחלט מבינה את אלו שנשברות או מוסיפות מטרנות להנקה כדי לישון מדיי פעם, אך יחד עם זאת, בסופו של דבר, כשפיצ יונק ומחייך אלי בו זמנית - אני רואה כמה זה היה שווה בשבילי. 

*מה שמזכיר לי ש"התופת" - החדש של דן בראון, די מחורבן

פרינססה, אמא של פיצ